שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

הספר החדש ביותר באתר כרגע

בדיני ברכות דכרפס ומרור וד’ כוסות

בטעם שאין מברכים על המרור בפה”א

נחלקו הראשונים בטעם שאין מברכים על המרור ברכת בפה”א. דדעת תוס’ [פסחים קטו. ד”ה והדר, ברכות מב. ד”ה מא: אי הכי] דמרור חשיב דברים הבאים מחמת הסעודה דנפטרים בברכת הפת [כדקי”ל ברכות מא: ובאו”ח קע”ז] וכן דעת הרמב”ן והר”ן [כד. מדפי הרי”ף].
ודעת רשב”ם [קיד: ד”ה פשיטא] דהפטור הוא מטעם דנפטר בברכת הכרפס, וכן דעת הרשב”א [שו”ת ח”א רמ”א], והחינוך [מצוה כ”א].

אם הגדה או תפלה הוי הפסק

והנה הראשונים הק’ על טעם הרשב”ם, [עי’ תוס’ קטו. רמב”ן במלחמות דף כד] שאי אפשר שברכת הכרפס תפטור את המרור, שכן מפסיק באמצע באמירת ההגדה, דהנה בגמ’ חולין [פו: פז.] מבואר דמי שמכסה דם בין שחיטה לשחיטה א”צ לברך שנית על השחיטה, וכסוי הדם לא נחשב הפסק, ואילו מי שאמר הב לן ונבריך צריך לברך שנית אם רוצה לשתות, ומבארת הגמ’ דכסוי לא נחשב הפסק כיון דאפשר לברך ולכסות באותו זמן, משא”כ ברהמ”ז חשיבא הפסק כיון דאי אפשר לשתות ולברך באותו זמן [וממילא גם אמירת הב לן ונבריך חשיבא היסח דעת]. וא”כ גם הגדה, היות ואי אפשר לומר הגדה ולאכול בבת אחת, ההגדה הוי הפסק.

ובדעת הרשב”ם צריך לומר דאי”ז הפסק, דהנה בתוס’ חולין פז. ופסחים קב. הביא דעת ה”ר יום טוב דמי שהתפלל באמצע סעודה צריך לחזור ולברך שוב המוציא אחר תפלתו כיון שא”א להתפלל ולאכול בו זמנית, ודחו התוס’ דאינו דומה דבהמ”ז הוא גמר הסעודה, וכן כיסוי הדם הוא גמר השחיטה, ולכן חלקה הגמ’ ביניהם, אבל תפלה אינו גמר סעודה, ומבואר מדברי תוס’ דכדי שדבר יחשב הפסק בעינן ב’ תנאים [א] שיהיה גמר הדבר [למעט תפלה באמצע סעודה, שאינה גמר הסעודה] [ב] שא”א להמשיך את הדבר בשעת המעשה [למעט כסוי הדם, שאף שהוא גמר השחיטה, מ”מ יכול להמשיך לשחוט עוד תוך כדי הכיסוי, וכמבואר בגמ’]

ואם כן דין ההגדה תלוי במחלוקת זו, דלפי ה”ר יו”ט שתפלה הוי הפסק גם הגדה הוי הפסק, כי א”א לאכול ולומר הגדה בו זמנית [וזו היא סברת תוס’ פסחים קטו.], אבל לפי החולקים על ה”ר יו”ט גם הגדה לא חשיבא הפסק, כיון שאינה גמר הסעודה [ועי’ בהמשך במש”כ בשם הרש”ש שנוגע גם לכאן].

ברכת על כוס שניה ורביעית

והנה מחלוקת זו נוגעת גם לנדון נוסף, דנחלקו הראשונים אי צריך לברך בפה”ג על כוס ב’ וד’, דהרי”ף [כד. מדפי הרי”ף] הביא בשם רבוותא דצריך לברך על כל כוס וכוס, וכתב דהגמ’ בחולין היא סיוע לשיטה זו, שכיון שאי אפשר לקרוא הגדה ולשתות בב”א, וכן א”א לקרות הלל ולשתות בב”א, הוי הפסק. והבעה”מ והרא”ש כתבו דאינו דומה, דבהמ”ז הוי גמר וסילוק, משא”כ הלל והגדה, ובאמת הסיק הבעה”מ דאינו מברך בפה”ג אלא על כוס ראשון ושלישי.

ומבואר דנחלקו במחלוקת הנ”ל, דהרי”ף ס”ל כהרב יו”ט [כ”כ הב”י סי’ קע”ח, ולקמן יבואר בשם הרמב”ן ביאור אחר ברי”ף], ולכך הגדה הוי הפסק, ובעה”מ ס”ל כתוס’ שחלקו על ר’ יו”ט. וכן מבואר להדיא ברא”ש דכתב דהגדה לא הוי הפסק, ודימה דבר זה לתפלה שלא הוי הפסק.

[וקצת יש להעיר דבתוס’ קב. הביאו דברי הרב יו”ט ודחו דבריו, ומאידך בדף קג: כתבו דמברכים בפה”ג על כוס שני כיון דהגדה הוי הפסק, וכן בדף קטו. כתבו דברכת הכרפס אינה פוטרת מרור מטעם דהגדה הוי הפסק, וזה כסברת ה”ר יו”ט, וכבר העיר כן הרש”ש קג:, ולקמן יבואר דבדברי הגר”א מבואר תי’ לזה]

סתירה בדעת הרמ”א

והנה באו”ח קע”ח ס”ו הביא השו”ע הנדון דה”ר יו”ט ופסק שלא כדבריו, ופסק דמי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל לא הוי הפסק. ובאר המשנ”ב דאף שנאסר לו לאכול בזמן שמתפלל, מ”מ תפלה לא הוי הסח הדעת וסילוק ואינו דומה לבהמ”ז.

והשו”ע אזיל לשטתו בסי’ תע”ד שפסק כבעה”מ והרא”ש שמברכים בפה”ג רק על כוס ראשונה ושלישית, והיינו שהלל והגדה לא הוי הפסק, וא”ש לשטתו שדומה לתפלה שלא הוי הפסק.

אך האחרונים הק’ על פסק הרמ”א, שבסי’ תע”ד כתב דנוהגים לברך על כל כוס וכוס, ומשמע דס”ל דהלל והגדה הוי הפסק, וא”כ מ”ט לא הגיה בסי’ קע”ח שמי שהתפלל באמצע סעודה צריך לברך שנית [כן הק’ הדרישה והט”ז בסי’ קע”ח].

ישוב דעת הרמ”א [ומנהג האשכנזים]

ונאמרו בזה כמה ב’ דרכים עיקריות: הדרישה [סי’ קע”ח סק”ג] והמ”א והט”ז [סי’ תע”ד] כתבו דלעולם קי”ל דהלל והגדה לא הוי הפסק, ומ”מ מה שמברכים על כל כוס וכוס הוא מטעם אחר, דכיון דכל כוס וכוס הוי מצוה בפני עצמו כ”א טעון ברכה, והוסיףד הט”ז לבאר דהוי כמתנה בשעת ברכה שאינו רוצה לשתות כי אם כוס זה. וכדרך זו נראה מבואר בתור”פ פסחים קג:

ובדברי הגר”א מבואר עוד תירוץ, דלעולם תפלה לא חשיבא הפסק כיון שאין חובה קבועה להתפלל באמצע סעודה, אבל הלל והגדה הוי הפסק כיון שכך הוא חוב קבוע שיהיו מפסיקים באמצע, וכ”כ היש”ש חולין___, וכדרך זו בארו הרמב”ן במלחמות והר”ן [על הרי”ף] את דעת הרי”ף דמברכים על כוס וכוס ע”ש. ועי’ בה”ל סי’ קע”ח ד”ה דברי שהביא דברי הגר”א [ולפ”ז מיושבת הסתירה שהובאה לעיל בדברי התוס’ בפסחים]

ואם נבואה חשבון נמצא, דלהבנת הגר”א בדעת הרמ”א הגדה הוי הפסק, וא”כ בעל כרחך מה שלא מברכים ברכה ראשונה על המרור אין הטעם משום דנפטר בברכת הכרפס, אלא משום דנחשב בא מחמת הסעודה [כתוס’], ולהבנת המ”א והט”ז ברמ”א, וכן לדעת השו”ע, הגדה לא הוי הפסק ואפשר לפרש דהמרור נפטר בברכת הכרפס [כרשב”ם] וכן אפשר לפרש כתוס’.

ברכה אחרונה על מאכלים קודם סעודה

והנה יש בזה נפק”מ גדולה, דהנה במשנ”ב סי’ קע”ו מבואר כמה כללים בדין מאכלים הנאכלים קודם הסעודה, [א] דהאוכל סתם מאכל קודם סעודה אינו נפטר בברכת המזון, [ב] ואם הוא מאכל שאם היה נאכל בתוך הסעודה היה טעון ברכה, כגון פירות, ואוכל קודם הסעודה ממנו ומכוין כדי לפטור פירות שיאכל אח”כ בסעודה, ממילא משתייך המאכל לסעודה ונפטר בבהמ”ז. [ג] אבל אם אכל קודם הסעודה דברים שאם היה אוכלם בסעודה היו נפטרים בברכת הפת, כגון תפו”א, אף אם יכוין לפטור תפו”א שבתוך הסעודה מ”מ הם אינם שייכים לסעודה דבלא”ה ברכת המוציא היתה פוטרתם, וממילא אין הם נפטרים בבהמ”ז.

ובקיצור, מאכל שפוטר מברכה ראשונה- נפטר בבהמ”ז, ומאכל שלא פוטר, או שלא נצרך לפטור מברכה ראשונה – אינו נפטר בבהמ”ז [צריך לדעת שכללים אלו אינם מוסכם לכל הראשונים, עי’ בר”ן וברמב”ן כד. מדפי הרי”ף ואכמ”ל]

ונפק”מ לעניננו לענין ברכה אחרונה על הכרפס, שלדעת הרשב”ם שהכרפס פוטר את המרור מברכת בפה”א, א”כ הכרפס משתייך לסעודה ונפטר בבהמ”ז, ולדעת תוס’ והרמב”ן והר”ן שפטור המרור הוא כיון שחשיב בא מחמת הסעודה א”כ אין הכרפס יכול להפטר בבהמ”ז.

אם צריך לאכול כזית כרפס

והנה פליגי הראשונים אם צריך לאכול כזית כרפס, דדעת הרמב”ם פ”ח מחומ”צ ה”ב כתב דיקח כזית כרפס, אך ההגמ”י שם כתב דלא ידע מה טיבו, וכן הרא”ש והרשב”א ס”ל דא”צ כזית [וביאור דעת הרמב”ם עי’ בה”ל סי’ תע”ג ד”ה פחות בשם הרשב”ץ, דס”ל דפחות מכזית א”צ נט”י לדבר שטבולו במשקה].

וכתב מהרי”ל דהיות ואם יאכל כזית יש מחלוקת אם יצטרך לברך ברכה אחרונה יותר ולכן טוב שיאכל פחות מכזית, ולא יחמיר את דעת הרמב”ם [והובא כ”ז בב”י סי’ תע”ג]. ומש”כ דייכנס למחלוקת, כוונתו למה שנתבאר, דלרשב”ם א”צ ברכה אחרונה ולתוס’ צריך ברכה אחרונה. ובשו”ע סי’ תע”ג ס”ו כתב כמהרי”ל דיקח פחות מכזית, ואינו מברך אחריו.

אך לפי המתבאר לעיל נמצא, דכל זה ניחא לדעת השו”ע, דהגדה לא הוי הפסק, וא”כ יש לפרש או כהרשב”ם או כתוס’, וכן לדעת המ”א והט”ז, אך לדעת הגר”א והיש”ש דהגדה הוי הפסק, וא”כ בע”כ שפטור המרור הוא מחמת דהוי בא מחמת הסעודה כתוס’, וא”כ גם אם יאכל כזית כרפס אינו נפטר בברכת המזון. ובאמת כ”כ בביאור הגר”א סי’ תע”ג ס”ו, דלשיטת הרמ”א דמברך על כל כוס וכוס, אם יאכל כזית כרפס יצטרך לברך ברכה אחרונה, דהרי אינו נפטר בבהמ”ז. והביא שכ”ה מפורש בתוס’ פסחים קג: דצריך לברך ברכה אחרונה אחר הכרפס כיון דהגדה הוי הפסק.

אך צ”ע, דבספר “מעשה רב” מובא שהגר”א נהג לאכול כזית כרפס [כרמב”ם], ואעפ”כ לא ברך עליו ברכה אחרונה, וצ”ע שהרי הגר”א נהג לברך על כל כוס וכוס, וא”כ לדבריו הכרפס אינו יכול לפטור את המרור, וא”כ איך יפטר בבהמ”ז [וכבר העיר בזה בהוצאות החדשות, ושמא חזר בו הגר”א והודה להבנת המ”א והט”ז ברמ”א].

אם כבר אכל כזית כרפס

והנה מבואר בדברי הגר”א דמש”כ השו”ע דא”צ לברך ברכה אחרונה על הכרפס היינו אפי’ אם אכל כזית. וכן נראה בדברי הב”י שכתב דלשיטת הרשב”ם אם יברך ברכה אחרונה אחר הכרפס יצטרך לברך שוב ברכת בפה”א והוי ברכה שאינה צריכה.

ויל”ע בזה, דלכאו’ אם אכל כזית כרפס איך שינהג יש חסרון, דאם לא יברך ברכה אחרונה- יכנס למחלוקת ראשונים, דלשיטות שהכרפס פוטר את המרור נפטר בבהמ”ז אך לשיטות שאין הכרפס פוטר את המרור נמצא שנשאר בלא ברכה אחרונה. ואם יברך ברכה אחרונה- יכנס למחלוקת ראשונים לענין ברכה ראשונה על המרור, שכן לשיטת שהמרור לא נחשב בא מחמת הסעודה נמצא שאוכל מרור בלי ברכה ראשונה.

ולכאורה יש מקום גדול לומר שעדיף טפי שיברך ברכה אחרונה, שכן כעת הוא ודאי מחויב בברכה אחרונה, וא”כ אם יברך אי”ז ברכה לבטלה, וגם אי”ז ברכה שא”צ כיון דעושה כן להנצל מספק, ומה שאח”כ יאכל המרור בלי ברכה לפניו, הרי אח”כ יגיע מצב של ספק ברכות, ויהיה דינו ספק ברכות להקל, וחיוב זה עדיין לא חל עליו, וגם ספק אם יחול.

משא”כ אם לא יברך גרע טפי, שכן כעת הוא מחויב בודאי בברכה אחרונה, ואף אחרי בהמ”ז ישאר רק בספק אם נפטר הכרפס. ולכאו’ היה לנו לומר אין ספק ברכה ראשונה על המרור מוציא מידי ודאי חיוב ברכה אחרונה דהשתא. ואפשר דמהאי טעמא כתב הבא”ח [פרשת צו ל”ב] דאם שגה ואכל כזית מן הכרפס יברך עליו ברכה אחרונה.

ברכה על משקין בסעודה

ונראה ראיה לסברא זו, דהנה פליגי הראשונים אי מים ומשקין בתוך הסעודה טעונין ברכה, די”א [              ] דנחשב בא מחמת הסעודה, וי”א [            ] שאינם בגדר בא מחמת הסעודה וטעונין ברכה. וכתב השו”ע סי’ קע”ד ס”ז בשם הרא”ש דהרוצה להסתלק מן הפסק ישב קודם הסעודה ויברך שהכל על מים ויכוין לפטור המשקין שבתוך הסעודה [וע”ש ברמ”א ובה”ל].

והעיר המ”א [סקי”ד והביאו משנ”ב סקל”ז] שבכה”ג יזהר לשתות פחות משיעור חיוב ברכה אחרונה, דאם ישתה שיעור חיוב יכנס לספק, דאמנם לשיטות שמשקין בסעודה טעונים ברכה, א”כ השתיה שבאה לפטור את המשקין נפטרת בבהמ”ז, אך לשיטות שהמשקין בלא”ה נפטרים בסעודה, א”כ אין השתיה שייכא לסעודה ואינה נפטרת בבהמ”ז[וכפי הכלל דהמשנ”ב סי’ קע”ו הנ”ל].

והנה במשנ”ב לא נתפרש מה יעשה אם כבר שתה רביעית, אך בשע”ת הביא בשם מהרח”ו, שפעם אחת ברך מהרח”ו קודם הסעודה ושתה רביעית והכיר האריז”ל במצחו שלא ברך ברכה אחרונה [ע”ש שזוהי הנוסחא האמיתית במעשה זה], ומשמע מזה דבכה”ג היה דינו לברך ברכה אחרונה, וכ”מ בבא”ח פרשת נשא אות ה’, דאם כבר שתה כשיעור יצטרך לברך [דכתב דאם ישתה כשיעור לא הועיל כלום, כי יצטרך לברך ברכה אחרונה וממילא אינו פוטר מברכה ראשונה].

ומשמע מזה דאף שאם יברך ברכה אחרונה ישאר בספק ברכה ראשונה על המשקין, מ”מ צריך לברך. וא”כ י”ל דה”ה גבי כרפס ואזיל הבא”ח לשטתו, דמה שכתב דאם אכל כזית כרפס יברך ברכה אחרונה, לשטתו במשקין קודם הסעודה.

אך מדברי הב”י והמשנ”ב גבי כרפס נראה דגם אם אכל כזית א”צ לברך ברכה אחרונה, ומשמע דלא כסברת הבא”ח, ולפ”ז י”ל דגם משקין קודם הסעודה אם שתה כשיעור מ”מ לא  יברך, ועי’ ספר וזאת הברכה פ”ט עמ’ 82 שכתב כן בפשיטות.

ונפק”מ מזה גם לאוכל מיני מזונות קודם הסעודה כדי לפטור ספק פהב”כ בתוך הסעודה, דיזהר לאכול פחות מכשיעור, ואם אכל כשיעור יהיה תלוי במחלוקת הנ”ל.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

הלכה
הרב גבריאל פולארד

חילוקים בין חמץ לשאר איסורים

מצינו חילוקים רבים בין איסור חמץ שאר איסורים, דהנה התורה עצמה החמירה באיסור חמץ שאסור בכרת, וכן אסור באיסור בל יראה ובל ימצא, וגם בדברי

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.