שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

הספר החדש ביותר באתר כרגע

יסוד תקנת ארבע כוסות

תקנו חכמים כי על כל אחד מישראל לשתות ארבע כוסות יין בליל ראשון של פסח. וכן מבואר במשנה במסכת פסחים[1]: אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.  

אנו מוצאים בירושלמי מסכת פסחים[2] כמה טעמים למספר ארבע הכוסות שתקנו:

א. כנגד ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, שנאמרו בגאולת מצרים.

ב.  כנגד ארבע פעמים כוס שנזכרו אצל פרעה בפרשת שר המשקים, לפי שהן היו סיבה לגאולת מצרים.

ג.  כנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו ישראל להן: כשדים, מדי, יון ואדום, ונרמז בכתובים להשקותם ארבע כוסות.

ד. כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות לאומות העולם, שכנגדם עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות לישראל ארבע כוסות של נחמה, לפי רמזי הכתובים.

למרות הטעמים האמורים למספר הכוסות, עדיין אין בכך משום ביאור לעיקר התקנה. בלילה זה נוהגות כמה מצוות אשר כולם עיקרם מן התורה פסח מצה ומרור, וסיפור יציאת מצרים. ולא מצאנו עילה בשלה ראו חכמים לנכון לקבוע מצווה נוספת עליהן.

להבהרת העניין, אביא שתי סוגיות שסודרו סמוכות זו לזו בפרק ערבי פסחים[3]:

תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו. תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים – כדי שיאכילו את בניהם.

תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.

בפשטות, לא הובאה הברייתא האחרונה על שיטותיה באופן השמחה ברגל לאנשים ונשים, כי אם מחמת הדיון בחובת ארבע הכוסות ביחס לנשים וקטנים. עם זאת, לא מצאנו התייחסות לצורת שמחת הקטנים ברגל.

הרמב”ם כותב[4]: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו. שנאמר ושמחת בחגך וגו’. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.

הטור מצטט את הרמב”ם[5], והבית יוסף[6] תמה על מה שכתב הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ואומר: לא מצאתיו מפורש. דאף על גב דתניא בפרק ערבי פסחים אמרו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח, הא מפרש התם טעמא כדי שלא יישנו וישאלו. ואם כן היכא דלא שייך האי טעמא מנא לן. וצריך עיון.

נראה, כי הרמב”ם ראה בסמיכות שתי הסוגיות מעין היקש, כאשר המסדרים הבינו כי גדרי שמחת הרגל ותקנת הכוסות בליל פסח שווים בעיקרם ומהותם. ומכך הסיק כי כפי שבערבי פסחים מחלקים לתינוקות קליות ואגוזים, כך גם אם רוצים לשמח אותם ברגל בראוי להם, יש להמשיך ולהעניק להם מזה[7].

על מנת להבין את ההשוואה בין שתי מצוות אלו – שמחת יום טוב וד’ כוסות, עלינו להעמיק ביסוד מצוות השמחה.

כפי שציטטנו מלשון הרמב”ם, עיקר השמחה עליה נאמר בתורה ושמחת בחגך היא בקרבן שלמים. כאשר האדם זובח את קרבנו לשם החגיגה הרי הוא מוסיף קרבן נוסף לשם שמחה. קרבנות אלו אינן נוהגות כי אם מבוקר יום הראשון של רגל, ועד לסוף ימי התשלומים. אך בלילה הראשון של המועד אין כל מצוות שמחה.

מכך יש ללמוד שגם תולדות מצווה זו, וכפי שפירט הרמב”ם, שהן החובה להיות שמח וטוב לב ולשמח את בני ביתו כל אחד בראוי לו, אינן נוהגות בלילה זה, ותחילת החיוב היא בבוקר הרגל.

שונה הוא חג הפסח משאר הרגלים, בכך שכבר בלילו הראשון נוהגת אכילת זבחים. קרבן הפסח נאכל בלילה זה בצירוף קרבן חג מיוחד הנזבח גם הוא בי”ד בניסן. ואוכלים ושמחים בבשר הקודש לציון מועד צאת ישראל ממצרים.

בכך מובן המקור שהובא[8] לאמירת ההלל בעת אכילת קרבן הפסח מן הפסוק: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. כאשר לא עלה על דעת הדרשן לחייב הלל בליל ראשון של סוכות או עצרת, זאת מאחר ושיר והלל אינו נאמר אלא בשעת שמחה, וחג השבועות והסוכות אין תחילתו אלא בבוקר עם תחולת חובת החגיגה. אך ורק בחג המצות מקיימת חגיגת הפסח כבר מבערב, ורק על לילה המקודש לחג זה ניתן לדרוש פסוק זה.

ברצוני להציע, כי תקנת ד’ הכוסות לא באה בנוסף למצוות המוטלות על האדם מן התורה, אלא כתחליף לאחת מהן.

למרות הנהירה ההמונית והכלל ישראלית אל בית הבחירה להקריב את זבח הפסח ולחגוג את שמחת החירות, תמיד נשארו בביתם אלו שלא עלה בידם לעלות וליראות. אם מחמת טומאתם או ריחוק דרכם, אונסים שונים וטרדות שהשתרגו על צווארם.

בתקופת הבית השני, היו קיבוצים גדולים של יהודים בבבל וברומא, במצרים ובשאר מדינות. אשר לדעות מסוימות אין הם מחויבים כלל במצוות הפסח, ומסתבר שלא בכל שנה ושנה יצאו כולם לדרך המפרכת אשר נמשכה שבועות ארוכים.

יהודים אלו, אשר ליל הפסח לבש בביתם צורה שונה מזה המקורי, התמקדו בעיקר במצה ובמרור, כאשר גופו של פסח האמור לפאר את השולחן, חסר ממנו. ניתן לשער כי מראה זה השרה עוגמה בלב המסובים ביודעם כי עיקר חסר מן החג.

אם נתייחס לזבחי החגיגה והפסח כקיום מצוות שמחה מיוחדת בליל יום טוב הראשון שאינה נוהגת בשאר מועדים, הגיוני לומר שהתחליפים המוצעים לשמחה הנהוגה בכל הרגלים – יפים אף לשעה זו.

התחליף העיקרי לבשר הזבח, הינו היין המשמח לבב אנוש. יתכן שבו השתמשו יהודי הפזורה בליל החג על מנת לפצות על החגיגה שהם אינם שותפים לה.

מלבד יין הקידוש וכוס של ברכת המזון, הוסיפו הם עוד שתי כוסות כתוספת שמחה[9]. אחת נקבעה לספר את נסי היציאה עליה, והאחרת לשורר את ההלל. נוכל לשים לב לכך שבירושלים נהגו להעלות על השולחן את גופו של פסח כאשר ענו דברים הרבה עליו ועל המצות הנועדות לאכילה יחד עמו, ובעת האכילה עצמה פקע אגרא מקול ההלל. כך היוו שתי כוסות אלו תחליף מסוים לחגיגת הפסח בעיר המקדש.

ניתן להניח שעולי הרגל אשר הורגלו במשך השנים בביתם לחגוג את הפסח באמצעות היין, לא וויתרו על מנהגם כאשר זכו להגיע ירושלימה ולאכול מבשר הזבח, כך למעשה השתרש הנוהג, עד כדי כך שכאשר חרב הבית בשנייה ונעדרנו אפשרות לחגיגה בצורתה המקורית, תקנו חכמים להטיל חוב על כל אחד ואחד לשתות בליל הסדר ארבע כוסות יין.

תקנה מעצם מהותה, מוטלת גם על אלו שאולי לא נהגו בה מתחילה מעצמם. כך, למרות שנשים אינן רגילות לשמוח על ידי ריבוי שתיית יין, חויבו גם הן לשתות את הכוסות הללו. מאחר והתחליף הנוהג בכל חג ומועד אינו שייך כאן, ולו בשל העובדה כי בגדיהן החגיגיים כבר מלאו את תפקידם לשמח את ליבן בחג הכללי, ואנו צריכים לעורר חגיגת שמחה מיוחדת בלילה הראשון.

אך לגבי הילדים, נחלקו חכמים האם לכלול אותם בתקנה הגורפת, או שמא מאחר ואין להם כל שמחה על ידי יין, ניתן להחליף את היין בקליות ואגוזים. לא פלא אם כן שהרמב”ם לומד מכאן שהשמחה הראויה לילדים במשך החג, הוא על ידי חלוקת קליות ואגוזים ומגדנות, ולא על ידי יין.

נפנה עתה לעבר המשניות בפרק ערבי פסחים, אשר לפי הצעתי נצטרך לומר כי הם מתארים שני צורות חג שונות, אשר ברבות השנים אף השתלבו זה בזה.

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי.

משנה זו מתארת את המצב שלאחר תקנת חכמים לחייב כל אדם בארבע כוסות יין, שהוא לכאורה דווקא כאשר הפסח אינו נוהג.

מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח”כ מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

משנה זו נוהגת למן תקנת חכמים לקדש על היין בליל כל חג.

הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה, ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה.

ברצוני לפרש, כי המשפט המסיים את המשנה השלישית היא מאמר מוסגר, שמספר לנו את הצורה המקורית של ליל הפסח. בעוד המשפט הפותח את המשנה הרביעית מתאר לנו את הצורה הנהוגה בזמן סידור משנה זו. מדובר בשני מנהגים שונים שאינם מקבילים זה לזה. בעוד שבמקדש הביאו לפניו את גופו של פסח ולא הוטלה חובה למזוג את הכוס השני, הרי שבארצות הפזורה בזמן הבית או לאחר חורבנו – לא הביאו את הפסח, ועל כן מזגו כוס שני.

לפי זה, ניתן להסביר את העדר השאלה ביחס למזיגת הכוס בלא שתייתו, שהיא האמורה להתמיה את התינוק בשעה זו. מאחר ונוסח השאלות שבהמשך המשנה משקף את הנוהג בירושלים דווקא, כאשר בכל מקום אחר לא נשאלה השאלה השלישית המובאת במשנה.

כך שניתן לסכם ולומר, שמשניות אלו סודרו לאחר החורבן, ומשום מה נוסח השאלות הוכנס על פי הנהוג בזמן הבית ובירושלים[10].

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים. לפיכך, אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה.

עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה; ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים. וחותם בגאולה: רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר, כן ה’ אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו’. עד ברוך אתה ה’ גאל ישראל.

במשנה זו נקל לראות כיצד הסיפור חל על הפסח המונח על השולחן לצד המצה והמרור, כאשר הסיפור מתוך התבוננות אישית בנס, מוביל לשבח והודאה.

אם נתבונן היטב במשנה, נוכל לראות שיש כאן כמה חלקים, כאשר כל אחד מהם משתייך לדור אחר של תנאים.

רבן גמליאל הזקן[11] בשלהי בית שני, קובע כי עיקר הלילה מתמקד בפסח מצה ומרור, עליהם עונים דברים הרבה, ועליהם משבחים הללויה.

אולם המחלוקת בצורת חתימת ברכת הגאולה, משתייכת לתנאי דור החורבן. ניתן לחוש בנוסחו של רבי עקיבא את הכמיהה לגאולה כאשר יוכלו לחגוג לשוש ולשמוח בצורה המושלמת תוך כדי אכילת זבחים ופסחים, בלא להזדקק לתחליף היין אשר שותים מיד עם גמר ברכה זו.

מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה.

הכוס השלישי נהג למן תקנת חכמים לברך על הכוס, והכוס הרביעי משמש כאמור כתחליף לאכילת הפסח, אשר עליו גמרו את ההלל במקדש.

מכאן ואילך חוזרת המשנה לעסוק בדיני אכילת הפסח, והן פסקי הלכות אשר נקבעו בזמן הבית.

 

תוספת למאמר זה, תוכלו לראות כאן.

[1] דף צט ע”ב.

[2] פ”י ה”א.

[3] דף קז ע”ב – קח ע”א.

[4] יום טוב פ”ו הי”ז – י”ח.

[5] או”ח סי’ תקכט.

[6] סעיף ד.

[7] ראה גם ים של שלמה ביצה פ”ב אות ה’.

[8] פסחים דף צה ע”ב.

[9] אין להתעלם מן הנוהג הטקסי בשתיית יין, המוצא הד גם בסוגיות הגמרא השונות במסכת ברכות הדנות בסדרי השתייה. נוהג זה, שאנו מוצאים לו תיאורים גם אצל היוונים באותה תקופה, הוסיף חגיגיות יתירה לסעודה.

[10] יש אומרים שנוסח השאלות משקף את המנהג ברוב המקומות שאכלו צלי בלילי פסחים זכר למקדש. ולפי זה צריך לומר ששתיית יין לא הייתה מוזרה, ובכל סעודה חגיגית נהגו כן. אלא שעדיין תמוהה העובדה שהתינוק אינו שואל על מזיגת הכוס ללא שתייתו.

[11] יש הדנים אודות זהותו של רבן גמליאל זה, אלא שמסתבר לייחס את העמדת עיקר המצווה על פסח לצד המצה והמרור למי שחי בתקופת הבית. ועיין בהגדה שלמה ע’ 130, ובהגדת מתיבתא.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. יישר כח על הדברים הנפלאים! יש וארט בשם האוסטרובצר ג”כ מ”ט תקנו דווקא כוסות.
  2. יישר. ברצוני להדגיש כי לא עמדתי על השאלה למה תקנו דווקא כוסות, אלא למה בכלל הוצרכו לתקן מצווה נוספת על המצוות הקיימות מימי קדם.

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

ארבע כוסות
הרב צבי ישי דמן

היין והדם

במרחבי המקרא רווח הדימוי בין יין לדם. השוואה זו המתבססת בעיקרה על המראה האדום והמרקם הנוזלי, מוצאת ביטוי מפורש במליצות המקשרות את פעולת השתייה והשכרות

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.