שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

תגובות אחרונות

הספר החדש ביותר באתר כרגע

האם מותר לתת אוכל לאדם שלא יברך

בפרשת כי תבוא מסופר, שבני ישראל עמדו למרגלות הר גריזים ועיבל, וקיללו או ברכו את מי שיעבור או יקיים את דברי התורה. אחת מהקללות המופיעות היא, שאסור להטעות עיוור בדרך (מקור הפסוק בספר ויקרא). למרות שמפשט לשון התורה משמע, שאסור להכשיל אדם בצורה פיזית, חז”ל למדו מכאן, שהכוונה להכשלה רוחנית, כפי שביאר הרמב”ם בספר המצוות (רצט):

”והמצוה הרצ”ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה. והוא, שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עיוור לא תתן מכשול… ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו וחזר עיוור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה.”

כפי שכתב הרמב”ם, הלאו כולל גם איסור להכשיל אדם בעבירה. השולחן ערוך (או”ח קסט, ב) פסק, שאסור לתת לאכול ולשתות לאדם שלא יברך, משום שמכשילים אותו בעבירה ועוברים על לפני עיוור לא תתן מכשול. כבר העיר הגאון מלובלין (שו”ת תורת חסד, או”ח סי’ ה), שלא מקפידים על כך ”ויש לצדד להתיר, וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין”, ובכך נעסוק הפעם.

  1. לפני עיוור

הגמרא במסכת עבודה זרה (ו ע”א – ע”ב) מביאה מחלוקת בשאלה, מדוע אסור למכור בהמה לגוי, ומביאה שתי אפשרויות:

א. משום הרווחה: רק שמו של הקב”ה צריך להתפרסם ולהיזכר בעולם. משום כך אסור לגרום, שישמע שם אלהים אחרים. כאשר הגוי עושה עסק טוב בקניית הבהמה, הוא הולך ומודה לאלהיו, ואסור ליהודי לגרום שיעשה דבר כזה, לכן אסור למכור בהמה לגוי.

ב. לפני עיוור: בעבר כאשר הייתה לגוי בהמה, הוא היה גם רובע אותה (מעשה שאסור לו על פי שבע מצוות בני נח). בכך שהיהודי מוכר לו את הבהמה, הוא גורם לכך שהגוי ייכשל בעבירות, ודבר זה אסור כמובן.

נפקא מינה בין הפירושים תהיה במקרה, שכבר הייתה לגוי בהמה נוספת ברשותו. האיסור הראשון (הרווחה) עדיין קיים, משום שגם אם כבר יש ברשות גוי בהמה, עדיין הוא יודה לאלהיו על העסקה הטובה שהוא עשה. אך על איסור של לפני עיוור לעומת זאת, היהודי שימכור לו את הבהמה לא יעבור, משום שרק כאשר הגוי לא יכול היה לחטוא לפני כן, ובעקבות היהודי ניתנה לו האפשרות לחטוא, רק אז עוברים על לאו של לפני עיוור, אך כאן כבר הייתה לו בהמה לפני כן, והוא יכול היה לחטוא בכל אופן.

תרי עברא דנהרא

הגמרא מקשה על הקביעה, שכאשר יש לו אפשרות אחרת לחטוא לא עוברים על לאו של לפני עיוור לא תתן מכשול:

”וכי אית ליה (= וכי בגלל שיש לו) לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול (= והרי יש איסור לפני עיוור לתת יין לנזיר, למרות שגם בלעדינו הוא מסוגל לקחת את היין)! הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא (= מדובר שהיין נמצא בצד השני של הנהר, ולכן רק אם נביא לו את היין הוא יוכל לשתות).”

כיצד אפשר לומר, שבמידה ויש לגוי כבר בהמה לא עוברים על איסור של לפני עיוור?! והרי במידה ומושיטים כוס יין לנזיר עוברים על איסור, למרות שהנזיר יכול להגיע ליין לבד, מוכח שגם כאשר החוטא יכול היה לחטוא, עדיין יש בכך איסור. מתרצת הגמרא, שכאן מדובר שכוס היין נמצאת בצד השני של הנהר, ואלמלי הגשת היין לנזיר הוא לא היה מסוגל לחטוא, משום כך יש בזה איסור.

מתי זה נחשב שאין אפשרות לאדם לחטוא ללא עזרת היהודי? האם כאשר אדם שעובד עבודה זרה, שקיימת רק במקום מסויים בארץ, ומוכרים לו אותה סמוך לבית, המוכרים עברו על לפני עיוור? מצד אחד הוא יכול היה להגיע לאיסור בעצמו, מצד שני הוא היה צריך להתאמץ בשביל להשיג אותה. למעשה נחלקו בכך הראשונים:

א. רש”י (ו ע”ב ד”ה דקיימא) מפרש, שרק כאשר אין לחוטא סיכוי כלל להגיע אל החטא, מי שנותן לו את העבודה זרה יש בכך איסור של לפני עיוור, אבל במידה והוא יגיע על החטא אפילו במאמץ רב, אין בכך איסור של לפני עיוור. כך כתבו גם הר”ן (ב ע”א בדה”ר), האור זרוע (ע”ז סי’ ק) והתוספות (ע”ז ו ע”ב ד”ה מניין) ”ומיירי דווקא במקום שלא יוכל ליקח”.

ב. המאירי (ו ע”א ד”ה כל מה) חלק על דברי רש”י וכתב, שרק כאשר הקונה מוצא בקלות את האיסור, אין בכך איסור של לפני עיוור, אבל כאשר ”אינו מוצא אלא בטורח”, יש לאו לפני עיוור לתת לו את האיסור (ועיין חוות יאיר סי’ קפה, וכתב סופר יו”ד פג).

ובחזרה לשאלה שפתחנו בה, האם מותר לתת אוכל לאדם שלא יברך: מכל מה שראינו נראה, שלדעת רש”י בוודאי שאין בכך איסור דאורייתא של לפני עיוור, שהרי גם אם המארח לא היה נותן לו לאכול ולשתות, עדיין הוא היה יכול להשיג את האוכל והשתייה במקום אחר ולאכול אותם בלא לברך. לדעת המאירי לעומת זאת, אפשר שעוברים על איסור דאורייתא של לפני עיוור,                            מכל מקום דעת רוב הראשונים שלא כך[1].

אמנם יש לסייג את ההיתר. לדעת המשנה למלך (מלוה ולוה ד, ב), במידה והחוטא יוכל להשיג את דבר האיסור אצל יהודי, זה לא נחשב כאילו יש באפשרותו להשיג את האוכל במקום אחר, ולכן מי שייתן לו אוכל יעבור על איסור, וכן כתב המנחת חינוך (רלב, ג).

יש שחלקו על דברי המשנה למלך, וסברו שאם החוטא יוכל להשיג את אצל אדם אחר, גם אם הוא יהודי, אין בכך איסור של לפני עיור לא תתן מכשול. כך סברו לדוגמא הפני משה (יו”ד קח) והכתב סופר (יו”ד סי’ פג).

  1. מסייע לדבר עבירה

כפי שהבאנו לעיל, במקום בו החוטא יכול להשיג את האיסור גם בלעדי העוזר, אין בכך איסור לפני עיוור. אמנם, יש שכתבו שיש בכך איסור דרבנן. הגמרא במסכת שבת (ג ע”א) דנה בדיני הוצאה מרשות לרשות וכותבת, שבמידה ובעל הבית מחזיק חפץ בידו בתוך הבית, והעני שלח את ידו לתוך הבית ולקח את החפץ, העני עבר על איסור דאורייתא (כי הוא גם לקח וגם הניח), ואילו בעל הבית שהיה פסיבי לחלוטין, לא עבר על שום איסור.

א. מקשים התוספות במקום (ד”ה בבא), מדוע הגמרא אומרת שבעל הבית פטור לגמרי?! הרי גם אם נאמר שהעני יכול היה לחטוא במקום אחר כך שאין איסור של לפני עיוור, אחרי הכל בעל הבית מסייע לעני, ועובר על איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה!              מבלי להכנס לתירוץ התוספות רואים מדבריהם, שבמקום שאין איסור מדאורייתא של לפני עיוור, עדיין יש איסור מדרבנן לסייע לעובר עבירה, וכן כתב הרא”ש (א, א).

ב. בניגוד לדעת התוספות במסכת שבת, שכתבו שיש איסור דרבנן לסייע לעובר עבירה, מהתוספות בעבודה זרה (שם)                     משמע שכאשר נותנים כוס יין לנזיר, אם אין בכך איסור של לפני עיוור אין בכך איסור כלל, גם לא איסור דרבנן, וכן כתבו                    המרדכי (רמז תשצה) והרדב”ז (ג, תקלה).

להלכה הרמ”א (יו”ד קנא, א) הביא את שתי הדעות, ופסק כדעה המקילה שאין בכך איסור דרבנן, אם כי כתב שבעל נפש יחמיר:

”יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר”ן שם ובתוספות ואשירי).”

לכן בפשטות לפי דברי הרמ”א, במידה ואדם מארח יהודי שאינו מברך, מותר להגיש לו אוכל ושתייה, כי ככל הנראה הוא יוכל להשיג אוכל גם ללא המארח וכפי שראינו, אם יכול היה להגיע לאיסור בעצמו, לא נחשב מי שנותן לו כעובר על לפני עיוור. אמנם                       בשו”ת הרמ”א (סי’ נב) הוא פסק שיש בכך איסור דרבנן, וכן כתב השדי חמד שהסכמת רוב הפוסקים (מערכת ו’ כלל כו, ג).

תירוצים נוספים

ג. אמנם יש שפסקו אחרת מהרמ”א, וחילקו אחרת בין הדינים. הש”ך (שם) כתב, שהתוספות בשבת ובעבודה זרה לא חולקים, ויש לחלק בין יהודי מומר לבין יהודי שומר מצוות. במידה ומדובר במומר אז מותר לסייע לו באיסור, ואין זה נחשב כלל עבירה (ועל כך דיברו התוספות בעבודה זרה). לעומת זאת כאשר מדובר ביהודי שלא מוגדר כמומר, אזי יש איסור דרבנן לסייע לו בדבר עבירה              (לא מעט חלקו על הש”ך, ותמהו כיצד ייתכן שאפשר להכשיל יהודי בעבירה, עיין בדגול מרבבה כאן, החוות יאיר (סי’ קפה), הכתב סופר (יו”ד פג) ועוד).

ד. חילוק אחר ליישב בין התוספות בעבודה זרה לשבת, כתב הכתב סופר (יו”ד סי’ פג ד”ה וליישב). הוא מחלק בין מצב שבו הסיוע לעבירה נעשה לפני רגע העבירה, לבין מקרה שבו הסיוע נעשה בזמן העבירה ממש. בגמרא בשבת, ברגע שהעני מושיט את החפץ ונוטל אותו מיד בעל הבית, מיד הוא עובר איסור של הוצאה מרשות לרשות, לכן יש בכך איסור דרבנן. בעבודה זרה לעומת זאת, הנזיר יעבור על איסור רק כאשר ישתה את היין ולא ברגע הגשת הכוס יין, לכן במקרה כזה אין אפילו איסור מדרבנן, ובלשונו:

”וליישב קושית הש”ך העצומה נראה לפי עניות דעתי, דיש לחלק בין הא דשבת לעבודה זרה. דבשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעל הבית אז היא תחילת העבירה כשמוציא מידו וזה אסור מדרבנן… אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מכל מקום בשעת נתינה עדיין ליכא (= אין) כאן שום התחלת דאיסור, ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור, כך נראה לומר והוא חילוק נכון.”

באופן דומה פסק הנצי”ב (משיב דבר ח”ב סי’ לב), שמותר למי שפרנסתו בכך, לשדך בין בני זוג שלא ישמרו טהרת המשפחה. איסור ‘לפני עיוור’ אין, כי בכל מקרה הם לא שומרים נגיעה מנידה בחיי היום – יום, וגם איסור מסייע לדבר עבירה אין, בגלל שבעצם יצירת הקשר בינהם אין בכך בעיה, ואם הם יחטאו זה רק לאחר מכן.

הגשת אוכל לאדם שלא יברך

נחזור לשאלה בה פתחנו. השולחן ערוך (או”ח קסט,ב) פסק, שיש איסור לתת אוכל לאדם שלא יברך, האם לאחר הדיון שנערך לעיל יש מקום להקל?  אכן הרב וואזנר בשבט הלוי פסק להקל, מהסיבות הללו:

  1. 1. קודם כל, לא בהכרח מדובר באיסור דאורייתא של ‘לפני עיוור’, כי מסתמא הוא יוכל להשיג את האוכל במקום אחר.
  2. במידה ומדובר באדם שלא שומר מצוות כלל, יש מקום לומר שהוא נחשב מומר, ולדעת הש”ך שראינו לעיל, אין בעיה לסייע לו.
  3. 3. חשש נוסף שמעלה הרב וואזנר, שבמידה ולא ייתנו לו לאכול, ככל הנראה הוא ילך למקום אחר לאכול, ויש חשש ששם הוא יאכל נבילות וטריפות, כך שבעצם מצילים אותו מעוון בכך שמביאים לו אוכל כשר, ובלשונו:

”מי שיש אצלו אורח חשוב ואינו שומר תורה ומצוות, יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, אם הוא באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו ולברך ירגיז לו מאד, וכיון שהוא איסור דרבנן ואינו בתרי עברא דנהרא, דאדרבה אם הוא לא יתן אזי ילך למקום אחר ויאכל נבילות וטריפות ומאכלות אסורות… ועוד על פי המבואר ביורה דעה סי’ קנ”א בש”ך ובמפרשים שם, דאדם העובר על כל המצוות במזיד ליכא כלל דין דמסייע”.

כפי שמציין הרב וואזנר בתחילת דבריו, ההיתר לתת אוכל לאדם שלא יברך תלוי בכך, שבמידה ויבקשו ממנו לברך הוא יתרגז מאוד, אבל במידה והוא יקבל את הבקשה לברך בהבנה, צריך לבקש ממנו לברך.

מקום נוסף להקל עולה מדברי הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה ח”א סי’ לה) שפסק, שבמקום שמדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, ובמידה ולא יתנהגו אליו בצורה יפה זה יגרום לכך שהוא ישנא את הדת ושומריה, מותר להקל ולתת לו. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או”ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך.

אמנם, החכם עיניו בראשו, ולכן כאשר אין פגיעה בכך שלא יביאו כיבוד לשולחן, עדיף שלא להביא, ובכך לא לגרום לכך שהם יחטאו. כמו כן במידה ואפשר, יש לברך בקול רם, ולבקש לנוכחים שיתכוונו לצאת ידי חובה בברכה.

[1] גם אם לא הייתה אפשרות לאורח להשיג אוכל בלי המארח, יש מקום לומר שאין בכך איסור דאורייתא ע”פ הרמב”ן (ע”ז כב ע”ב) שנקט, שאין איסור ‘לפני עיוור’ באיסורי דרבנן (וברכה זה מדרבנן), אמנם התוספות שם נקטו שיש איסור לפני עיוור גם באיסורי דרבנן, ועיי”ש בר”ן.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

ג'ירפה
הרב יגאל גרוס

האם מותר לאכול ג’ירפה

פתיחה בפרשת נח, מצווה נח על ידי הקב”ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה כדי שיוכלו לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. מהבהמות, העופות והחיות הטהורות הכניס

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.