שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

תגובות אחרונות

הספר החדש ביותר באתר כרגע

הגדרת מצוות תלמוד תורה

תגיות המאמר

מאמר זה פורסם לראשונה בירחון האוצר גליון כ”ב.

מצוות וחובת תלמוד תורה היא מיסודות המשכיות מסורת ישראל. כאשר על כל איש מישראל, ללא הבט על מצבו הפיזי הכלכלי, מוטלת חובת ההשתדלות לעסוק בתורה ולהעבירה לבניו אחריו, אם בצורה ישירה או על ידי שליח, ובכך מועברת האמונה וקיום הברית מאז מעמד הר סיני ועד עולם.

מצווה חביבה זו, אינה מוזכרת בתורה כי אם כחוב על שומעיו של משה שקבלו מפיו או על ידי הזקנים את התורה כולה, ללמד את בניהם את הדברים האלה. ולדורות, כל מי ששמע מפי אביו, ימסור הלאה את ידיעותיו.

חכמינו דורשים שאף במקרה והאב לא מילא את חובתו, על האדם עצמו לדאוג להשתלמות בתורה. ומצווה מוטלת עליו ללמוד את התורה כולה. זאת ועוד, מיסוד האיסור לשכוח את הדברים אשר למד, שומה עליו לחזור עד יום מותו על כל הידע התורני שברשותו למען לא יאבד.

על מנת להציג את הצעתי בהגדרות המצווה וחלקיה, אקדים מספר סוגיות תלמודיות והלכתיות, אשר ישתלבו למארג אחד הבא לבסס את חידושי.

לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו

נפתח באגדה. מאמר תמוה הובא במסכת נדרים (לח, א), והמשא ומתן סביבו כמו גם מסקנתו, מעוררת פליאה:

אמר רבי יוסי בר’ חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: טוב עין הוא יבורך וגו’.

מתיב רב חסדא: “ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם”!

ואותי צוה, ואני לכם.

“ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה’ אלהי”!

אותי צוה, ואני לכם.

“ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”!

השירה לחודה.

“למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל”!

אלא פילפולא בעלמא.

כמדומה, ואין צורך להבהיר את נקודת הקושי בהבנת מאמר זה לפי האפשרויות שהועלו תחילה, ולפי המסקנה הסופית. אך נמנה את פירושי הראשונים למושג ‘פלפול’ אשר לא ניתן אלא למשה וזרעו, והוא נהג טובת עין בנו והעניקו אף לכלל.

המפרש המכונה על שם רש”י מסביר: להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל. תוספות מגדירים את הפלפול כשיטת חריפות והבינה. הרא”ם המצוטט בשיטה מקובצת גם הוא מצטרף באמרו שניתנה למשה הפלפולא בעלמא להבין בה בחריפות ובהבנה והיינו כתוב לך ופסל לך כאדם המדקדק בהלכה שלו ופוסל אותה מכל צד כדי לישבה.

הרי”ץ, אשר אף הוא כקודמו מובא בשיטה מאריך יותר בביאור הסוגיה כולה, ומסקנתו כי סודות התורה הם אלו שנתנו למשה ולזרעו לבדם. אך גם הבנת רב חסדא מתחילה מעוררת ענין, כאשר לדעתו סבר שאף הלכות התורה לא נמסרו כי אם למשה וזרעו אחריו אשר הם ידריכו את בני ישראל בהנהגת המצוות והאיסורים. וז”ל:

בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו. מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה, וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה’ לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל. אלא כך נראה לפרש כי דעת רבי יוסי בר חנינא היא בתחלת דבריו כמו שפירש בסוף לפלפולא בעלמא, כלומר להבין הדברים הסודיים וטעמי התורה המכוסים והעמוקים עמוק עמוק עמוק מי ימצאם לא נתנו להבין ולרדת בסוף עומקם אלא למשה שהיתה מעלתו גדולה ממעלת כל בריה והפשיט צורתו מן החומר והשיג השגה גדולה שאין למעלה הימנה ולזרעו אחריו אף על פי שלא הגיעו למעלתו בזכותו נתן להם כמו מתנה הניתן לאדם. אבל פשטי המצות והאזהרות הצריכות להמון נתנו להבין להמון שאם לא יבינו איך יעשו והתורה לכלם נתנה.

ורב חסדא הבין כי דעת רבי יוסי בר’ חנינא היה כי אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו ומטעם זה אומר זרעו הבאים אחריו כגון הכהנים והלויים שהיו כלם זרע אחד ושבט אחד ולפי שהיה גדול השבט נקראו כלם זרעו. על כן הקשה לו לרבי יוסי בר’ חנינא מן הכתוב שאמר ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם משמע דבשעת נתינת התורה צוה לו השם ללמדם החוקים והמשפטים באר היטב לעשות אותם כדי שלא יצטרך כל אחד בשעת מעשה לשאול ממנו איך יעשה. ותירץ דה’ צוה לו ללמוד הדבר בעצמו ומשה למדם מעצמו בלא צווי השם.

ועוד הקשה מראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה’ אלהי משמע מפשט הכתוב שה’ צוה לו ללמדם בסיני. ותירץ כתירוץ הראשון. ועוד הקשה מועתה כתבו להם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל משמע שלא היו צריכים עוד לזרעו כי הוא ילמדם הכל באר היטיב. ותירץ השירה לחודה. ועוד הקשה מסוף הפסוק אלא לפלפולא בעלמא. עתה גילה לו כי עיקר דבריו דר’ יוסי בר חנינא לא היה על למוד המצות והחקים והמשפטים, כי בלי ספק מאת השם נצטוה משה ללמדם בסיני ולאחר סיני עד שידעו כלם המצות המעשיות והחוקים והמשפטים והאזהרות שצריכין ליזהר מהן עד שיהיה כשלחן ערוך לפניהם. ודעת רבי יוסי בר חנינא לא היתה אלא בסודות התורה וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר שנקרא פלפול. כי אף על פי שהשם לא צוה לו לגלות להם דברים אלו כי אינן נתנין לגלות אלא לשרידים אשר ה’ קורא וכתיב כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת ידיך אפילו הכי משה לא רצה ליטול עטרה זו לעצמו וגילה להם בטובת עין לראויין לגלות הדברים ההם שהם פינות התורה וסודותיה.

לעולם ישלש אדם שנותיו… שליש בתלמוד

ידועה הוראה זו המופיעה במסכת קידושין (ל, א) כך:

אמר רב ספרא משום ר’ יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

מה כוונת ר’ יהושע בהזכירו את התלמוד? על כך חלוקות הדעות.

הרמב”ם (תלמוד תורה א, יא) כותב:

וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.

נמצא אם כן, שבשליש הראשון יש לעסוק בספרי התנ”ך, ובזה שלאחריו במשנה וגמרא, שהם כוללים את התורה שבעל פה על דרשותיה סברותיה וכלליה, כפי שנקבעו בכתב. ובשליש האחרון עליו לעסוק בהתבוננות והשכלה. להתבסס על הידיעות ששאב קודם לשלב זה, ולדמות דבר לדבר.

לא מצאנו בדבריו הבדל בין הדורות הראשונים זמן יצירת התלמוד, ובין הדורות האחרונים שלאחר חתימתו. ובפשטות, כשכתב שמי שהגדיל בחכמה עליו לפנות רוב זמנו לגמרא בלבד, הכוונה להתבוננות זו.

אך רבינו תם (שם בתוספות ד”ה לא צריכא) סובר כי הלומד תלמוד בבלי הבלולה ממקרא משנה וגמרא, אינו צריך לנהוג כפי המלצת ר’ יהושע בן חנניא. משמע, כי לדעתו אין ההתבוננות עסק השליש האחרון, כי אם תוצאותיו. בעוד המשנה מסמלת את הטקסט הקדום של התורה שבעל פה, הידועה בעמימותה ובאי האפשרות להוציא ממנה הלכה למעשה, הרי הגמרא לעומתה מייצגת את תוצאות המחקר בה, ובה יש לעסוק כשליש מזמן הלימוד.

כן יש לדייק מתקנת רב עמרם גאון (הובא שם) לומר קודם פסוקי דזמרא מקרא משנה וגמרא, ובכך יוצא בצורה מינימלית את חובת השילוש. למרות שאין כאן כל התבוננות והשכלה כדברי הרמב”ם.

דעת רש”י המסביר: סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו, יכולה להתאים לשתי הדעות. כאשר יתכן שרש”י מדגים מתוך התלמוד את העסק הרצוי ללומד בשליש זה, מאידך, אפשר כי בספר התלמוד העוסק בסברות וטעמי הסתימות והתירוצים יש ללמוד בשעה זו.

תלמוד תורה בהרהור[1]

הגר”א (או”ח מז, ד) מקשה על המחבר שלא הצריך ברכת התורה על הרהור בדברי תורה, שמן הפסוק והגית בו יומם ולילה עולה כי גם בהרהור מתקיימת מצוות תלמוד. מוסיף הוא ומערער על קביעת הרמ”א על פי הר”ן (רי”ף שבת ד, ב; רי”ף עבודה זרה יט, ב) שפסיקת דין בלא נתינת טעם גם היא אינה זקוקה לברכה, וטוען כי אין כל הבדל בין מקרא פסוק בתורה הדורשת ברכה, למרות אי ההבנה המוחלטת של הקורא.

אך רוב הפוסקים, בכללם הטורי זהב (שם, ב) והמגן אברהם (שם, א) סבורים כפסק המחבר שאין מברכים על הרהור.

אלא שבביאור דין זה מצאנו בנשמת אדם (חלק א, כלל ט) שתי גישות:

  1. הצדק עם הגר”א בעצם היות ההרהור כלול במצוות תלמוד תורה, עם זאת לא תוקנה ברכה על כך היות ואין מעשה המצווה ניכר. ומן התורה לא התחייב הואיל וחיובה מבוסס על הפסוק כי שם ה’ אקרא, הרי לנו כי לא חייבה תורה לברך כי אם בקריאה[2].

ראוי לציין, כי לדעת הנצי”ב, אף הגר”א אינו מחייב ברכה על ההרהור מן התורה, ומדובר בתקנה דרבנן.

  1. יש לצדד כי אין קיום מצוות תלמוד תורה בהרהור לבדה. ואין להוכיח מן הכתוב והגית בו. או משום שדווקא כאשר האדם אנוס מלדבר, חשובה מחשבתו כתלמוד. ועיקר חיוב לימוד התורה אינו אלא בפה. או שדווקא הגיון לב משמעו מחשבה, אך השורש ה.ג.ה לכשעצמו יכול לבטא אף דיבור.

נמצאנו למדים, כי לא קיימת תמימות דעים בשאלה: האם מקיימים מצוות תלמוד תורה בהרהור בלבד?

החומר הלימודי במהלך הדורות

נותן התורה התגלה בפני עמו ומסר להם את עשרת הדברות, ובמהלך ארבעים שנות נדודים במדבר מסר להם על ידי משה את כל חוקי ודיני התורה. רובם תומצתו בטקסט קבוע ונחקקו בספר, כאשר פירושם נשמר בזיכרון העם. מיעוטם נמסרו מלכתחילה בעל פה.

מלוא חומר זה, יחד עם דינים נוספים שהתחדשו על ידי משה וממשיכיו כתקנות וגזרות דרבנן, נצטווה כל איש ישראל למסור לזרעו אחריו, למען ידעו את המעשה אשר יעשון.

כפי שמחויב האדם ללמד את החומר האמור לזרעו, כך מצווה הוא ללמדו בעצמו במקרה ולא מילא אביו את חובתו. ככתוב (דברים ה, א): וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

כמו כן, מוטל עליו לשנן את הדברים על מנת שלא ישכחם. וכפי שלמדו חז”ל (אבות ג, ח) מאזהרת התורה: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

נמצא, שמצוות לימוד התורה הוא רכישת ידע ושמירה עליו.

אלא, שהבנת החומר הלימודי האמור, לא באה תמיד בקלות. ככל טקסט, גם התורה שבכתב סובלת פירושים רבים, כאשר ההבנה האמתית  נמסרה על פה. אלא שמלבד חילוקי הדעות הצפויים מראש הצצים במהלך הדורות, גם המאמרים הנמסרים מדור לדור מאבדים מחדותם וממשמעותם היחידה. ועם הזמן מתעוררים תהיות וספקות איזו מסקנה יש להפיק ממכלול הדברים.

כך תמיד. ובפרט מעת שהתיר רבי יהודה הנשיא ובית דינו את כתיבת התורה שבכל פה, מחששו שלא תשתכח. בכך העניק סמכות יתירה לטקסט הקבוע ופתח פתח לאי בהירות הנובעת מדרכים שונות להבנתו במקרה הטוב, ובמקרים אחרים, מהעדר הבנה.

כך, שבכל דור משנסים הוגי התורה מתניהם, וקובעים את הפירוש המתיישב על דעתם, ומעבירים אותה הלאה על ידי כתביהם. אלא שכחלוף זמן, אף דבריהם נהיים כתורה עצמה, ומחמת הסמכות הניתנת בכל דור לקודמיו – מתרכזת תשומת הלב בהם, כאשר ברור כי הבנתם היא הנכונה, אלא שדבריהם הם לוקים גם כן באותו חיסרון אמור.

לדוגמא, האמוראים שסדרו את התלמודים באו לפרש את המשניות הסתומות והבלתי מובנות. אלא שדברי האמוראים לא היו מובנים לדורות הבאים, ואנו מוצאים את רש”י ודור הראשונים כולו בעקבותיו, מקדיש מאמץ לבאר את התלמוד. אלא שפירוש רש”י הוליד בדור שלאחריו משא ומתן ענף המתעסק בהסברת דבריו.

אף האחרונים המתבססים ברובם על דברי הראשונים, זוכים לכתר בדור שלאחריהם. ואנו כיום עמלים להבין את מהלך הסברי הפני יהושע ורבי עקיבא איגר. אפילו ראשי הישיבות שבדור האחרון מהווים סמכות בהיכלי התורה, ואין זה מחזה נדיר לראות בן ישיבה המתהלך קמוט מצח בניסיון להגדיר לעצמו את מה שהוא מבין מלשונו של הברכת שמואל.

כתוצאה מתהליך מוכר זה, מתרחב ארון הספרים היהודי מדי דור בהיקפים לא יחסיים. מאחר וכל מפרש שמוכר כסמכות, זוקק עיון בדבריו, ודבריו מתפצלים לכמה בתי מדרשות עם סגנונות הבנה שונות. והואיל ובכל דור עומדים להם לישראל גדולי תורה, הרי שכיום – הלומד עומד בפני היקף עצום של פרשני פרשנות.

אדגים ואבהיר: משה רבנו אמר מפי הגבורה שיש לקרוא את שמע בשכיבה וקימה. בהבנת דבריו נחלקו תנאים, כאשר בדעת חלק מהם נחלקו אמוראים. בביאור דעת חלק מחכמי התלמוד נחלקו הראשונים, ואף בהבנת דבריהם הסתפקו האחרונים. בחלק ממהלכיהם  יש סגנונות הבנה שונות בדברי ראשי הישיבות, אשר סברותיהם אף הם מתבדרים ומתפצלים בין הצורבים. לא פלא אם כן, מגוון ספרי הפרשנות לתורה.

עיון ובקיאות

כיום מקובל לחלק את סדר היום המוקדש ללימוד בין העיון לבקיאות. סדר העיון מוקדש ללימוד יסודי ומעמיק בלא עיגול פינות, כאשר המטרה היא להגיע להבנה בהירה של הטקסט ותוכנו. כך גם עומד הלומד על סתירות אפשריות ממקורות אחרות, ומנסה ליישבם תוך כדי עמל ויגיעה.

סדר הבקיאות מיועד לרכישת ידיעות כלליות, בלימוד קצבי מהיר תוך התעלמות מקשיים הצצים ועולים, הגורמת גם להעדר הבנה במקרים רבים, ולעיתים אף לטעויות.

כבר בחז”ל אנו מוצאים את החלוקה הזאת, כאשר הם הקדימו מבחינה מעשית את הגרסה לעיון. אצל רבי יוחנן אנו מוצאים, כי מה שלמד בגרסה במשך שלושה ימים – עיין בה במשך שלושה חדשים. כך שקנה המידה עומד על יחס אחד לשלושים.

יוזכר, שבימיהם מאמרי האמוראים עדיין לא סודרו ונכתבו, והגרסה יועדה גם לזכור ולשנן את המשא ומתן התלמודי הסובב את המשנה. והעיון משמעה החדירה לעומק וניסיון ההבנה, היוצרים לרוב חידושים נוספים.

עיקר מצוות לימוד התורה – המחקר או הידע?

היחס הניתן ללימוד הבקיאות באופן כללי הוא כזה המוענק להכנות טכניות המכשירים קיום מצווה. אי אפשר בלעדיו אך אין הוא מטרה נאצלת עליונה. היעד אליו שואף הלומד להגיע הוא הבנה נכונה ואמתית של החומר הנלמד, כאשר לשם כך עליו לרכוש ידיעות כלליות במכלול התחומים התורניים העוזרות לו בלימודו העיקרי העיוני.

כקיום עיקר מצוות לימוד התורה נתפס בעיני רבים דווקא העיון, ואילו הגרסה הבקיאותית מתקבלת כטְפֵלָה וכדיעבד.

כשנתבונן, העיון מייצג בעיקרו את המחקר על בסיס הידע הנתון, בעוד הבקיאות מסמלת את רכישת הידע ושימורו.

כפי שהקדמנו, מצוות תלמוד תורה מתחילתה יוחסה לרכישת הידע התורני ושימורו. המחקר הוא תוצאה מאוחרת של אי בהירות בהבנת החומר. בני דור המדבר ששמעו את התורה מפורשת מפי משה, לא נזקקו לקמט מצחים, ומלבד השינון על מנת לשמר לא נזקקו לכל פעולה אחרת ביחס לדברי התורה.

על כן, לא ברור מנין ההבנה הסתמית כי המחקר – אשר מעצם מהותו תועים ותוהים בה עד שמגיעים למסקנה המתקבלת, ואינו מהווה רכישת ידע או שימורו – נכלל גם הוא במצוות לימוד התורה. במחשבה נוספת, נראה כי המחקר הוא זה המהווה הכנה טכנית ומכשיר בעלמא לשם קיום מצוות לימוד התורה, בעוד הלמידה החוזרת ונשנית ומשוננת היא עצם ועיקר קיום המצווה.

יש להבהיר. כי למרות שהמשא ומתן, החקר והעיון, ובדיקת האפשרויות השונות, אינו אלא מחקר הדומה הוא למחפש בין הגנזים למצוא חומר תורני שאבד, אשר למרות חשיבות פעילותו – אינה מוגדרת כלמידה. אך מסקנות המחקר גם אם מפוצלי ענפים הן, ומקיפות שיטות שונות ואפשרויות מגוונות, נכללות אף הן בחומר הלימודי אותו יש לרכוש, לשמר ולהעביר לדור אחרון. כל עוד אין לנו את הפריוויליגיה לשלול בהחלטיות את נכונות אחת השיטות, כולן מוגדרות כתורה אשר לגביה חל מצוות הלימוד.

כפרפרזה למאמר חז”ל ידוע, ניתן לומר ביחס למחקר המביא בתוצאותיו חומר לימודי: בתחילה – תורתו, ולבסוף – תורת ה’.

יודגש ברורות. מושא דיוננו הוא הגדרת מצוות תלמוד תורה. במסגרתו הצענו שעיקרה רכישת הידע ושימורו ולא המחקר המשמש ככלי להשגת ידע זה. אלא שאין בכך כדי להעדיף את הגרסה על פני המחקר, כל שכן שלא לייתר אותו. אין ספק, כי מבלעדי מחקר הדורש מיקוד, יגיעה ועמל מרובים – אין היתכנות אפשרית לשמר את חוקי התורה כרצון נותנם לאורך זמן, כאשר הבנתם תלך ותשתבש מבלי שיעמוד מי וישמור על המשך זרימתם במסגרת המקורית. אולם, אין בכך בכדי להוסיף מטלה רבת אחריות זו לתוך מצוות תלמוד תורה.

המחקר מיד עם קבלת התורה

אנו מוצאים בגמרא בבא בתרא (קעה, ב): אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע. לכשנתבונן נמצא, כי למרות שכאמור, לא נדרש משומעי לקחו של משה כל מחקר, והיו הדברים שמחים ומאירים בנתינתם מסיני; תחום דיני ממונות מעצם מהותו ומגוון התרחישים והתרחשויות, הטיעונים וצידודים אותו הוא מספק, זוקק מחקר ודימויים, הישענות על תקדימים ואסמכתאות מפסיקות קודמות.

העוסק בדיני ממונות, מחכים. מאחר ותחום זה הוא כמעיין נובע, המזמן מטבעו תוצאות חדשות בכל מקרה מחודש.

משה רבנו בירידתו מן ההר יושב לשפוט את ישראל. המשפט מהותו חקר ודרישה, אין הוא שינון ידע או רכישתו. כידוע, יתרו מציע האצלת סמכויות לדיינים המתמנים, כאשר משה מודיע להם את חוקי ה’ ותורותיו. ובעוד את הדבר הקטן ישפטו הם, הדבר הגדול יובא אל משה.

נקל להבין, כי משה לא ראה את עצמו כנעדר תמותה. ולא ברור מה הייתה תכניתו ביחס למשפט העם אחר מותו.

אלא, היות וכפי האמור לא הצטוו ישראל לחקור ולדרוש בחוקי התורה, כי אם ללמדם, לידע אותם, לשננם, ולהעבירם הלאה. הרי שמצוות הדינים דורשות שופט אשר יתעסק בחקר, בסברות, ובדימויים. פלפול זה, לא ניתן כי אם למשה וליורשי גדולתו אחריו. כך לפי התכנון המקורי, היה על השופט והמנהיג בלבד לעסוק בתחום זה, בעוד שאר העם משנן את הידע אותו הוא מנחיל להם.

עם הצעת יתרו, נהג משה טובת עין בישראל, ומסר את הפלפול לכלל. מעת מינוי הדיינים הראשונים, נתנה האפשרות לכל איש ישראל לעסוק בתורה ולחקור בה, להעמיק בהגיונה ולהסביר בטעמה. עד כדי התכנות ריאלית להימנות בין שופטי ישראל המבצעים את מסקנות עיונם להלכה ולמעשה.

גם בשאר מקצועות התורה, החשופים עם מרוץ השנים לשחיקה הבנתית, יש לשופטי ישראל דעה מכרעת הנסמכת בין על קבלה מסורתית, ובין על סברה ומחקר. זאת, תודות לטובת עינו של משה רבינו.

ושוב, למרות חשיבות עבודת הדיינים ופעילותם הנחוצה, לא מצאנו כל רמז להגדרת החקר והעיון כקיום מצוות תלמוד תורה. אם כי, המתמנה לדיין – מוחלות עליו מצוות נוספות המתייחסות לעצם תפקודו כדיין, ומחייבות אותו לעסוק בפעילות לשמה הוא מונה.

שימוש תלמידי חכמים

בגמרא סוטה (כב, א) אנו מוצאים דעות שונות בהגדרת אדם כעם הארץ. שיטת רבי אלעזר ואחרים היא – כי מי שקרא ושנה אך לא שימש תלמידי חכמים, עם הארץ הוא. יש לשים לב לדברי התוספות (שם, ד”ה כל) המעירים כי יש כמה סוגי עמי הארץ, ולא כל מאמר המתייחס לעם הארץ – מכוון אף כלפי זה שלא שימש תלמידי חכמים.

עוד אנו מוצאים במסכת ברכות (ז, ב) כי גדולה שימוש התורה מלמודה. כפי שאנו מוצאים שהכתוב משבח את אלישע אשר יצק מים על ידי אליהו, ולא בכך שלמד ממנו.

לדרכנו ניתן להציע, כי שימוש תלמידי חכמים הוא לימוד דרכי המחקר והעיון, למרות שאין הוא בכלל לימוד התורה, עדיין אי אפשר לתאר את האדם כתלמיד חכם כי אם לאחר שימצה את מידותיהם של רבותיו.

כי תלמידי החכמים אין מטרתם לקיים מצוות תלמוד תורה לבדה, ייעודם הוא לשמר את צורת התורה ולנווט את הבנת העם בה לכיוון הנכון. בעוד עם הארץ בנידוננו – די לו בקיום המצוות המוטלות עליו, ביניהם – לקרוא ולשנות, לרכוש את מכלול הידע התורני ולשמרו על ידי שינון חוזר, תלמידי החכמים מתעתדים להיות חכמי הדור הבא, ועליהם לשמש את רבותיהם, חכמי הדור הנוכחי, על מנת ללמוד מהם את דרכי המחקר.

אכן, גדולה שימושה של תורה, יותר מעצם לימודה[3], אך אין היא מחליפה אותו, ואינה מוגדרת ככזאת.

עיסוק במחקר אינו כלול בחובת השילוש

לא נתפלא אם כן, כאשר רבינו תם והגאונים מציגים קו לפיו כאשר התחייבנו לשלש את ימינו במקרא, משנה, ותלמוד – אין הכוונה למחקר עיוני ועצמאי, כי אם לשינון התורה הכתובה, המסורה, ותוצאות המחקרים המתחדשים מדי דור. בעבר, התלמודים; בהמשך, דברי הגאונים והראשונים; ובדורות האחרונים, דברי הפוסקים והפרשנים האחרונים אשר הם לנו לעיניים.

מלבד זאת, על האדם שקרא ושנה לעסוק אף בשימוש תלמידי חכמים ובשיפוט עצמאי המגלם מחקר עיוני ומקורי. בכך, אין הם חולקים על שיטת הרמב”ם שהטיל כזאת על כל יחיד לאחר שרכש את מכלול הידע הרלוונטי. אלא שאין הם מגדירים זאת במצוות ושננתם, אלא כמטלה חיונית ראשונה במעלה.

ולכן, כפי שהעובד לפרנסתו ואינו מסוגל לשבת באוהלה של תורה, יכול לצאת ידי חובת מצוות לימודו בשינון ידע קיים, והוא מחויב לשלש את שעת לימודו במקרא משנה ותלמוד. אף על התלמיד חכם העסוק במשך היום כולו בחקר ועיון ולא בתלמוד תורה, לקבוע עת בבוקר או בערב אשר אותו הוא משלש במקרא ומשנה ותלמוד – כך לפי רב עמרם גאון. ורבינו תם מציע להסתמך על שינון התלמוד הבבלי הבלול מכל, ודי בו על מנת לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה.

למידה – בדיבור, מחקר – בהרהור

אין חולק, כי אין תחליף ללמידה מילולית. החומר נתפס בזיכרון, הסיכום הסופי מופק בחדות ובהירות, ומאמרי חז”ל המדרבנים לעסוק בתורה בפה ודיבור ידועים.

מאידך, מחקר ועיון הגיוני מתבצעים בפעילות מוחית שכלית שקטה. החוקר מתכנס לתוך עצמו, משקלל את הנתונים ומנתחם, נזהר בדיוקם ודקדוקם, ומתוך כך מסיק את המסקנה ההגיונית המבוקשת.

כפי שראינו, אין הכרח לומר שהמחקר נכלל במצוות תלמוד תורה. הלמידה, מטבעה שתתבצע על ידי דיבור או שמיעה, כך שניתן להסיק שעל מנת לקיים את המצווה כתיקונה – יש צורך בדיבור, או שמיעה אשר היא כענייה. ולכן, אם אנו פוסקים כי הרהור אינו כדיבור, אנו מזדהים עם העמדה הגורסת כי תלמוד תורה בהרהור – בין אם הוא עוסק ברכישת ידע או שימורה, מה שאינו משיג את התוצאה הרצויה, כאמור. ובין אם הוא עוסק במחקר אשר אינו מוגדר כלימוד – אינה זקוקה ברכה לפניה.

לעומת זאת, כתיבה – שאף היא מהווה כלי עזר מצוין לרכישת ידע או שימורו, אם על ידו עוסק הלומד במשימות אלו, מקיים הוא את המצווה וצריך הוא לברך. למרות שאין כאן דיבור ממשי.

הוראה בלתי מנומקת לעומת נימוקים

כאשר יהודי פונה למורה, לדעת את הדרך ילך בה בהתרחשות ספציפית, והלה מדריכו בעשה ולא תעשה – אין שניהם לומדים תורה, כי אם משתמשים בה על מנת לקיימה.

למה נועדו נימוקים?

להדריך את השואל למען ידע במקרה דומה אשר יתרחש בעתיד, אם לדמותו מעשית או שמא לחלק ביניהם. הוראה זו, אינה שימוש במסקנות הלכתיות, אלא התלמיד רוכש ידע תורני מפי הרב, פעולה המוגדרת כתלמוד תורה לכל דבר, ובשל כך דורשת ברכה לפניה.

קריאת התורה שתוקנה על ידי משה ועזרא, מטרתה לשנן את התורה שבכתב באוזני העם למען יקיימו מצוות תלמוד תורה. ככל שינון ושימור ידע תורני, אף קריאה זו נכללת במצווה זו, גם אם אין ההוראות המושמעות באזני העם מנומקות ומבוארות כראוי. אין רמת עומק מינימלית המהווה קו אדום שמתחתיה אין מתקיימת רכישת ידע, וככל שהציבור שמע ורכש אותו, או שימר אותו בהאזנתו – המצווה מתקיימת.

בכך מוגנת הוראת הרמ”א על פי הר”ן מפני ערעורו של הגר”א המדמה בין קריאת התורה, ולבין הוראת מורה בלתי מנומקת.

סיכום:

בדיון זה, מוצגת הצעה המפקיעה את מצוות תלמוד תורה מעיסוק עיוני וחוקר במכמני תורתנו. אל לנו להתעלם מן העובדה שבמהלך המחקר הלומד מסתמך על נתונים קדומים אשר מוגדרים כחומר תורני ואשר העוסק בהם מקיים מצוות תלמוד תורה.

כמו כן, אין מטרתנו להנמיך את חשיבות הלימוד העיוני, כי אם להעמידו במקומו הראוי – כקומה נעלית מעל מצוות רכישת הידע ושימורו. ולשלול את הבאים לבנות את העלייה קודם ייסוד הבית. על האדם לקיים את המוטל עליו, וככלותו – לפנות לעבר מטלות חשובות ונכבדות, הנחוצות לעם כולו.

כפי שמלאכת הדיינות והשיפוט חשובה ומרוממת, נחוצה ונעלית – אך אינה מוגדרת כלימוד תורה. כך גם החקר והעיון, החיטוט והבדיקה.

אין הצעתנו מוכרחת, ולא מוכחת. כשמה כן היא – הצעה. אך לא נמצאו על ידי לעת עתה מקורות הסותרות אותה. מבוססת היא על ההבנה כי מצוות תלמוד תורה נתנה לדור דעה, ואין סיבה שמהותה הפנימית תשתנה מחמת מקרי הדורות הבאים אחריה.

[1] את מראי המקומות למקורות סוגיה זו, ליקטתי מתוך תשובת הרב עובדיה יוסף בספרו יביע אומר, חלק ד, או”ח ח.

[2] וראה ביביע אומר שם דיון סביב טענה זו.

[3] אלא, שאין כל תועלת בשימוש של תורה בלא לימודה. אין תלמיד החכם גרוע מעם הארץ המקיים את מצוות התורה המוטלות עליו כחובה, וקורא ושונה. אלא שאותו תלמיד, שקרא ושנה, רכש את מכלול הידע התורני ומשמרה, ולבד מזאת אף מוסיף בשימוש תלמידי חכמים – על מנת להשתלם בדרכי המחקר, הוא המתואר כתלמיד חכם. אין לקבל מצב בו צורבים מבלים את שנותיהם במחקר ועיון, עם שימוש או מבלעדיה, אך אינם מקיימים את מצוות התורה. ודי בהערה זו למבינים.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.