שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

תגובות אחרונות

הספר החדש ביותר באתר כרגע

שיחה לה’ אייר (שנאמרה בכולל ‘גמרא כפשוטה’)

א. הגדרת המצב

אינני רוצה להאריך בדברים הפשוטים, ועל כן אקצר בהם קודם שאבוא לעיקר דברי.

פשוט וברור שהדבר הפלאי והניסי שקרה כאן, שעם שלם חזר לארצו לאחר אלפיים שנות גלות ופיזור, הוא נס ומאורע היסטורי ברמה שלא היה כמוהו, הוא הנס שהבטיחה עליו התורה והנביאים, וממילא כאשר רואים את דברי התורה כפשוטם ללא התעקמויות לכאן ולכאן, הרי אנו רואים עין בעין באמיתת התורה, והוא חיזוק מיוחד שנתן הקב”ה בדור זה לאמיתת התורה, בדורות אלו כאשר אנו נמצאים כבר אלפי שנה לאחר יצי”מ, ומטבע הדברים קשה לברר אירועים מלפני אלפי שנים, ובפרט בדור זה שבנ”א בכלל וישראל בפרט נבוכים בהרבה ספיקות ותהיות, קשה לדרוש מבן אדם לשעבד את כל חייו לאירוע שהיה לפני 3300 שנה, ונתן לנו הקב”ה שינוי גדול במציאותם של ישראל ובטבע העולם, שהוא עד גדול לאמיתות התורה ונותנה, ועל זה ניבא יחזקאל ‘לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארצות צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שם’, והיינו שהקיבוץ גלויות תהיה הוכחה חזקה למציאות ה’ ואחדותו, הרבה יותר מאשר יצי”מ, וכפי שקרה בזמננו, וזה קידוש ה’ שלא היה כמוהו ממלחמת חשמונאים ואילך.

ומי שקצת קשה לו לחוות את זה שיחזור בדמיונו 150 שנה אחורה לתקופת ההשכלה החילונית, ויתאר לעצמו ויכוח בין ירא ה’ למסכיל, כאשר המסכיל כופר בתורה ובדברי הנביאים ואינו מצפה לגאולה, אלא משקע את עצמו בארצו בניכר ואינו רואה תיקון אלא ב’ככל הגויים בית ישראל’ ו’היה יהודי בביתך ו[גרמני, חיית-] אדם בצאתך’, כאשר הוא מסתייע במצב הנורא של עם ישראל בהיותו בגולה 1800 שנה, ותוחלתו לחזור לארצו נכזבה, ואילו הירא מחזק עצמו באמונתו התמימה שיבוא יום וכל דברי הנביאים יתקיימו. הרי ברור לנו שאם היינו מודיעים לשני מיודענו אלה שאכן עוד פחות ממאה שנה יהא רוב ישראל בארצו, ושולט בה ברוב כח גבורה עושר חכמה וכישרון המעשה, הרי ללא ספק בושה הייתה עוטה על פני המסכיל ונהרה על פני הירא, ובזה היה נחתם הגולל על תנועה כפרנית זו. ורק עתה התרגלו כבר כולם למבט הצר והעיור ואינם בוחנים הדברים אלא דרך החור הקטן של שעה זו, ומתעלמים מהתקופה כפי שהיא הייתה נראית ממבט היסטורי קרוב. וכאשר מתבוננים בויכוח זה ובהכרעת ההיסטוריה בנידון זה, הרי יש בזה תביעה ריאלית עצומה על החילוניים שבשם כפרנות זו בעטו בכל הקדוש והיקר, ואף על החרדים שתוכ”ד שמצפים לחמור לבן מתעלמים בליבם ועיניהם מהקורות אותם, מגודל השעה, ומחובותיה של שעה.

וכמו כן פשוט שמצבנו הרוחני, בכי רע, ומעולם לא היה מצב כה נוראי ומטורף, שהמייצגים את עם ישראל, הם אלו שבועטים בכל הקדוש והטהור, ומחדירים את כל הכפירה וקלקול הדעות הנוראי, ולא עוד אלא כאן בארצנו הקדושה ניתנה להם הממשלה וההנהגה, והשעה הגדולה שיחקה לטובתם, כאשר היראים נשארו בצד באותה מידה שלא התערבו עם רשעי עמנו, וזה חילול ה’ מאין כמוהו, וצער נוראי ועצום למבקשי ה’ ויראי אלוהים.

וכמו כן פשוט שבין כך ובין כך, מוטל עלינו להשתדל ככל האפשר מתוך מצבנו אנו, להביא את עם ישראל למצבו השלם והמתוקן ובאופן הריאלי, עד שיתקיימו כל המצוות שנצטוינו עליהם בתורת משה איש האלוהים.

כל אלו דברים פשוטים שאי”צ להאריך בהם [למרות שיש עקשים המנסים שלא לראות עובדות פשוטות אלו לכאן ולכאן], ואף ששני ההתייחסויות גם יחד מורכבים וקשים מנשוא, מ”מ אפשר עוד לעכל מעט את הדברים, ולא זה הקושי הגדול כאן, אך השאלה המורכבת יותר והמרכזית יותר שיש כאן היא בענין אחר, מהי צורת עמידתנו מול ה’ בתקופה זו, וכדלהלן.

ב. צורת עמידתנו לפני ה’

ויש להקדים שעיקר העמידה שלנו לפני ה’, היא העמידה של כל עם ישראל יחד, ואף שהאדם יש לו גם את המציאות האישית והפרטית שלו, והוא יכול אף על זה לדבר עם ה’ ולהתייחס אליו מתוך זה, אך מ”מ המקום שבו אנחנו עומדים מול ה’ הוא מתוך המקום של עם ישראל, כפי שאנחנו רואים אף בתורה שעיקר היחס של הקב”ה הוא ל’עם’ ולא ליחידים, ומתוך זה מגיע השכר והעונש הקרבה והריחוק, ואמרו ‘שמונים תלמידים היו להלל שהיו ראויים שתשרה עליהם שכינה כיהושע בן נון אלא שאין דורם ראוי’, וכל אותם שנים שהיו ישראל מרוחקים מה’ אף לא היה דיבור למשה, והיינו משום שהאדם אין לו עמידה עצמאית מול הקב”ה, אלא הוא עומד לפניו יחד עם כלל האומה, ועל כן גם מצינו שאת עיקר סדר התפילה קבעו חז”ל על סדר הגאולה [ואילו הבקשות הפרטיות איש איש נגעי לבבו מתאימים יותר לתחנון שבנפילת אפים שאחר התפילה, שבו אין לאדם עמידה כלפי ה’ כלל, אלא נפילה ופיק ברכיים, ואכמ”ל בזה], היות ועל ציר סולם זה האדם עומד מול ה’, ואף צורת העמידה לפני ה’ בתפילה תלויה במצב הכללי וכמו שאמרו בשבת י. ‘כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל’.

ולכן השאלה מהי העמידה שלנו היום לפני ה’, אינה שאלה בעלמא, אלא היא שאלה על כל היחס הנפשי לה’, על כל צורת עבודת ה’, היא שאלה שאמורה להתבטאות בכל החיים שלנו. – ובאמת הדברים פשוטים, ומי שאינו חי אותם בצורה זו חסר לו בעיקר צורת היהודי, שהרי אם יש בן שאביו אוהב אותו ומקרב אותו זה משנה את כל היחס אליו וצורת קיום הוראותיו, ואם הוא שונא ומרחק אותו, זה צורה שונה לחלוטין, וכן בשני חברים, וכן באיש ואשה, ומי שאין ההרגשות של העומד מולו מעניינים אותו ומתנהג עימו אותו דבר בין אם הוא אוהבו או שונאו, אי”ז אלא ליקוי נפשי המעיד על כך שאינו בר קשר ויחס בין-אישי. ועל אחת כמה וכמה בדודנו אלוהינו שהשאלה האם אנו עכשיו נמצאים במצב של קירוב או ריחוק היא שאלה בסיסית מאוד על ה’, הרבה יותר מהשאלה אם הקב”ה גוף או לא [לדוגמא, לא שזה שאלה], והרי איננו מקיימים את המצוות סתם כי כך צוונו בלי שום טעם, אלא זה בא מתוך מערכת שלמה של קשרים וברית עם אלוהינו אלוהי ישראל, ואיך לא ניתן דעתנו וליבנו יומם ולילה להבין מה היחס שלו אלינו, איך היחסים בינינו עכשיו, וביותר כאשר אנחנו עוסקים באירוע בקנה מידה היסטורי שאלפי שנים לא היה בכלל ולעמנו בפרט, והוא אירוע לכל העם יחד, ואנחנו רואים דברים רבים מורכבים ושונים, ומבחינה נפשית א”א להתעלם מזה כלל, זה נוגע לכל שמונה עשרה שלנו,  ולכל מצוה שאנחנו עושים.

ואקדים שמחמת כן, אדון אף בסוגיות שבהם באופן פשוט האדם צריך לומר לעצמו ‘בהדי כבשי דרחמנא למה לך’, אבל אני לא חושב שזה יתכן בכזה מצב, ‘למה לך’? כי הוא מתייחס אלי! למה לך? כי הייתי בכף הקלע בכל העולם ופתאום משכו אותי פה לא”י בכזאת צורה משונה על פי תנאי החוזה שבינינו, ואיך לא אתעניין בזה? איך לא אגדיר לעצמי מה הוא רצה ורוצה ממני? מה הוא מרגיש עלי, זה השאלה המרכזית ביותר בין אשה לבעלה, בין בן לאביו.

ובאמת, כאשר אני מתבונן ומרגיש בענין זה, אני קרוע בין שני הרגשות חזקות מאוד, שפעמים זו גוברת ופעמים זו גוברת, ומוכרחים אנו למצוא פשר ביניהם.

ג. יחס ההודאה והתביעה

מחד, אני מתבונן בהיסטוריה, רואה את כל שנות הגלות הארוכים, כמה היינו עלובים בודדים ומסכנים, מפוזרים ונידחים בכל העולם, כאשר אין איש דורש את שלומנו ואין מנהל ומנחם לנו, והנה עתה היטיבנו ה’ אלוהינו והרבה אותנו מאבותינו, והקים לנו מדינה כפי שלא הייתה מימי שלמה, ובמצב זה כל העמידה שלנו לפני ה’, היא עמידה של הודאה מחד,  ותביעה מאידך, תביעה להיענות לקריאה האלוהית ולחידוש הקשר בינינו. במצב זה כאשר אני עומד בתפילה ומבקש ‘סלח לנו’ או ב’סליחות’, כולי מלא בושה וכלימה על כל הטובות שה’ עשה לנו, ועל המעט שעשינו אנו מולו, על העצלתיים וחוסר היוזמה של היראים, על פריקת העול של החילונים, על חוסר היענות כללית לישועת ה’, ושומע אני בקול גדול את דברי הנביא ‘מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה’, ואני כאילם לא יפתח פיו, אין לי מה להשיב, אולי אני יכול לבקש שיבין אותנו… וכאשר אני מגיע ל’תקע בשופר גדול לחירותנו’ אינני מצליח לפתוח את פי, וכי מה עוד ה’ צריך לעשות שלא עשה, האם הוא צריך לגרור את פרות הבשן שבברוקלין וליקווד באזניהם לארץ ישראל? וכאשר אני מגיע לברכה על בנין ירושלים, אני בוש ונכלם, הרי ה’ בנה את ירושלים ונתן לנו אותה על מגש של כסף, ואילו אנו הפכנו אותה לעיר תיירות לכל הדתות והתועבות שהקדושה ממנה והלאה, והשארנו את מקום המקדש בידי הנכרים ערלי הלב. וכאשר אני אומר במוסף של הרגלים ‘ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם’, אינני יודע היכן להשים את עצמי מרוב בושה וכלימה, הייתי רוצה פשוט להסתובב ולברוח, הרי אלפיים שנה אנחנו מבטיחים ונודרים נדר ציבורי לאומי על דעת רבים [שאין נדר ‘לפני ה’ ‘ יותר מזה], שכאשר יעלה אותנו ה’ לארצנו ויביאנו לציון בשמחה [וכולם ראו את השמחה העצומה שעל פני החיילים כובשי ירושלים, ועל פני כל עם ישראל בשומעם ‘הר הבית בידינו’] אז נעלה ונקריב לפניו את כל קרבנות חובותינו, ומה עשינו עם זה? הרי כמעט א”א לעמוד לפני ה’ במצב הזה, אלא לשבת נכלמים ונבוכים כי אין לנו עוד הצדקה וזכות לזעוק אל המלך, הרי הוא נתן הכל ולא עשינו עם זה כלום, ‘אלוהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך’.

ההרגשה הכללית במצב זה, הוא של הודאה עצומה לה’ על כל מה שעשה לנו, ובושה עצומה על מה שאנו לא עשינו, וכל זמן שאנחנו לא קמים לעשות משהו, נשב בדד ונידום, וודאי לא נבוא לפתוח את פינו לפני ה’ בתביעות.

ד. יחס הבדידות והתביעה ההפוכה

ומאידך אם אנחנו מתבוננים על כל הגלות הארוכה והנוראה, ההרגשה היא הפוכה ממש, ונוראה.

עם ישראל גלה מארצו לפני אלפיים שנה, אכן הגלות הייתה מצד עבירות חמורות של חוסר יושר ושנאת חינם [או לאמיתו של דבר עם ישראל גלה מארצו לפני יותר מ2500 שנה מחמת ג’ עבירות חמורות, ואח”כ הייתה חזרה לא מושלמת תחת אדונים אחרים שגם לא צלחה ובסוף וחזרנו לגלות], הקב”ה החליט שהוא לא רוצה להיות איתנו, הוא הולך מאיתנו ומסתיר פניו מאיתנו, ואף יותר קיצוני הוא ‘שש להשמיד ולהאביד אותנו’, בסדר, אם כך היא שורת הדין מה נאמר ומה נדבר, אבל מה אחר כך? קיבלנו את העונש של הגלות, אנחנו עומדים מאות שנה אחרי, לאחר שכבר סבלנו רדיפות עינויים השפלות והשמצות, מה עכשיו הקב”ה רוצה? מה עכשיו עם ישראל לא בסדר? האם אנחנו נשארים בגלות על כך שמישהו שכח לברך ברכת המזון או שפלוני גנב משהו, הרי באופן כללי עם ישראל מסר את נפשו על קדושת השם כפשוטו ממש, ומסר את חייו על קדושת השם, חי בחיים לא טבעיים לחלוטין, בגיטאות, בתשלומי מיסים, בעבדות, ובכל זאת שמך לא שכחנו! מה עכשיו? למה הוא מחכה? אנחנו עומדים אחרי תקופת מסעי הצלב, כאשר עין לא נשארת יבשה מכל האלפים ששחטו עצמם על קדושת השם? אחרי גירוש ספרד כאשר חלק גדול ומרכזי בעם ישראל מאבד את הדברים הבסיסיים ביותר שלו בשביל להישאר נאמן לקב”ה, האם יש משהו שחסר עכשיו? מה הוא רוצה עכשיו? למה הוא עומד בצד? למה הוא מחכה? הרי ‘כבר לקחה מיד ה’ כפלי כפלי כפלי כפליים בכל חטאותיה’? אז יבוא איזה דרשן טיפש ויהפוך את ה’ לאיזה שטן אכזר ויגיד שזה בגלל שמדברים בבית כנסת… הרי הקב”ה לא מצא לבינתיים מישהי יותר טובה… אז מה הטעם לסחוט לנו את הכוחות ולמרוח אותנו בגלות אלפי שנה… הרי בהיגיון פשוט עם ישראל כבר לא מחוייב כלום אחרי שגורש מביתו, והאשה עומדת גלמודה עגונה ובודדה ואין בעלה עימה, ובכל זאת היא שומרת נאמנות בקנאות לא מצויה, ומה היא מקבלת בחזרה? שמדות רציחות גירושים ועינויים… והבעל עומד מהצד ולא מתערב… הרי אם אנחנו חושבים להיכן המאזן נוטה, ומי חייב למי, אזי התשובה מיותרת… ולאחר 1800 שנה שכך נמשכים הדברים, כבר מתחילה האשה להסתפק שמא הבעל לא קיים  בכלל… והיא פתאום רואה גברים נאים, שמדברים לענין, השכלה, ורנסנס, תרבות מערבית, וכלכלה, ומוסר שונה, ומכל ההוראות שקיבלה מבעלה, ומכל הספרים שכתבו על זה, היא לא מוצאת תשובות לכל התהיות האלו, שנראים לה הרבה יותר עניינים וריאליים מאשר עיסוק בשאלות של ‘בנין בכלים’ ו’חצייך מקודשת לי’, האם אפשר לתבוע אותה במשהו על כך שהיא פנתה אל רהבים ושטי כזב??? והנה אחרי זה פתאום מזכירים לה באכזריות נוראה [שלא הייתה כמוה דורי דורות] שהיא עדיין קשורה לבעלה הראשון, ואחרי שהיא ככה שבורה ורצוצה שחוטה ומפורקת, נפתחים לה כל הדלתות והיא מגיעה לארץ ישראל, ואכן היא מתחילה לנוח מעט.

אך מתוך הרגשה זו, האם אכן אנחנו צריכים כזאת הודאה מלבבת? או שבסך הכל נעשה פה הדבר המינמלי ביותר, שבלי זה באמת לא היה לנו טיפת חיוב לבעל שעומד בצד ושותק כאשר מליוני בניו מובלים שש שנים ברציפות לכבשנים, עומד ושותק אלפיים שנה…, האם במצב כזה ניתן לתבוע את החילונים שלא שומרים שבת? לתבוע את אלו שנכנעו לתרבות המערבית על כל קלקוליה ותועבותיה, כאשר הבעל דחף אותנו לשם בכח? הרי זה היה ממש מוכרח! האם ניתן לתבוע אותה על כך שלא מתלהבת מרוב אהבת ה’? על כך שלא קמה ובנתה את ביהמ”ק? על כך שלא ניהלה את המדינה על פי תורה? הרי היא מחכה לבעלה כבר אלפיים שנה, והוא לא בא לדבר איתה אפילו פעם אחת, וגם עכשיו כשנתן לה כבר לחזור לבית, עוד לא דיבר איתה מילה. האם אפשר לבוא בטענות על החרדים שהם חסרי יוזמה? שהם לא מקדמים ובונים ועוסקים בעיקר בחרדות? הרי אחרי כאלו טראומות מהגלות צריך עשרה פסיכולוגים לטיפול צמוד, וכי אנחנו ‘רובוטים’  שבשניה שהחזירו אותנו לבית של הבעל מיד נכתוב לו מכתבי אהבה, בלי מעט יחס חם ממנו? בלי לשמוע ממנו מילה? וכי יש בעל שרוצה כזאת אשה?

כאשר אנחנו עומדים לפני ה’ מתוך הרגשות אלו, בקושי מצליחים להגיד את הברכות הראשונות, וכאשר אנחנו מגיעים ל’סלח לנו’, קשה מאוד להגיד את זה… על מה הוא צריך לסלוח לנו? וכאשר מגיעים ל’ראה בעניינו’ חושבים וכי על כזאת מנוחה חלמנו? וכאשר מגיעים ל’רפאנו’ קשה להתעלם מכל הצלקות הנפשיות שנשארו פתוחים ופעורים מאלפיים שנות גלות, וכאשר מגיעים ל’תקע בשופר’ מבינים למה יש כאלה שמפחדים להגיע לכאן, הרי עדיין לא ראינו את הזוגיות היציבה… את היחס החם של הבעל… וכאשר מגיעים לבנין ירושלים, אנו מתלוננים וכי לכזאת ירושלים ציפינו? להגיע למקום ריק שהבעל איננו? [ואמנם הצד השווה שבשני העמידות האלו לפני ה’, יש לנו לבכות ולהתחנן ‘רצה ה’ אלוהינו בעמך ישראל’].

ה. תפקיד הגישור

שני הרגשות אלו, ועמידות הללו כלפי ה’, נוכחות כאן עימנו, וקשה להתעלם מהם, אלא שלכאורה אנחנו יותר מבינים את הצד השני, ובאמת טבעי הוא שנרגיש את הצד הזה, הרי אנחנו נמצאים בו, וזה הויכוח המתואר במדרש בין הקב”ה לכנסת ישראל, בין ‘שובו אלי ואשובה אליכם’ לבין ‘השיבנו ה’ אליך ונשובה’.

אמנם ככל שאנו יותר ‘חרדים’ אנו מבינים יותר אף את הצד הראשון, ובאמת מקומנו באמצע, אנו כבר אין לנו את ההרגשה הטבעית של ‘עם’, אלא כל כולנו ‘עם התורה’ הבאים מכח התורה, כמעט אין לנו את אישיותנו עצמנו, ועל כן הצד השני כלל לא עולה אצלנו, היחס בינינו לבין ה’, אינו יחס של זוג, ושל אשה המתווכחת או אוהבת את בעלה, אלא יחס בעיקר מתוך החוקים שציוה אותנו, אנו תפוסים בעיקרון של הברית, ופחות חווים את המימוש שלה אם הוא מתקיים או לא, ועל כן כמעט לא מעניין אותנו אם היה גאולה או לא, אלא מה אנחנו צריכים לעשות ומה אסור לעשות.

יתכן, שמתוך מקום זה אנחנו יכולים לנסות ולגשר בין שני הצדדים, לראות מעט את הדברים ב’מבט כולל מבחוץ’, אנחנו יכולים גם להבין את הקב”ה, או לנסות לפשר בין הצדדים, למרות התלונות החמורות של האשה.

וכמו תמיד כאשר מנסים לגשר בין צדדים, צריך לנסות לחזור להתחלה, לראות את שרשי הזיווג ואת שרשי הפירוד.

ננסה מעט להיכנס לזה, גם אם לא נצליח להסביר ולסדר את הכל.

ו. סיבת אורך הגלות

הנה הקב”ה חיפש לו ‘רעיה’, חיפש לו עם שיהיה איתו וישכון בתוכו, והעם יקלוט לתוכו את הרעיונות הללו, ויחד יקימו מדינה לתפארת כאשר הוא מביא את התכנים ואת הרוח הגדולה, והעם לוקח את זה לעצמו ומפתח את זה לכדי דרך חיים שלמה, וכל החיים נהיים קשורים לה’ ולטובו, כמובן שבשביל שזה יקרה, לא מספיק את ניסי ה’ ופעולותיו ודבריו, ואף לא צייתנות בעלמא, אלא צריך שאף העם יראה את הקשר בינו לבין ה’, כפרוייקט שלו, כעניין שלו, לא רק אשה צייתנית ההולכת אחר הגבר, אלא אשה שלוקחת אחריות על התורה, לוקחת אחריות על הקשר בינה לבין ה’, ובעיקר לוקחת אחריות על הילד שיוולד, על המשיח, ‘כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו’, על תיקון העולם שאמור להיווצר מהקשר בינה לבין בעלה, כאשר תיקון זה לעולם לא יקרה ע”י אשה צייתנית חסרת יוזמה, אלא רק על ידי אשה שלוקחת את העניינים לידים בצורה הרחבה והגדולה של הדברים.

זאת, ועוד, כל זמן שמצב זה לא קורה, גם אין ערובה שלא ישובו ויחטאו ישובו ויחטאו לאין סוף פעמים, וכפי המתואר בספר שופטים, שהרי אם הדברים אינם מתקיימים אלא מחמת הצייתנות, כאשר יצר הצייתנות נסדק, שזה דבר מצוי למדי, אף קיום התורה נסדק ומתבטל, ולעולם יש הפרה בוטה בברית מצד האשה, ורק כאשר קשר האישות נעשה לענין אישי של האשה מצד עצמה, אזי גם אם פה ושם יש סטיות קלות אך באופן כללי הברית נשמרת היות ויש בה רצון אמיתי לשני הצדדים, וכפי שהתנבא ירמיהו ‘הנה ימים באים נאום ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם בארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאום ה’, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל בימים ההם נאום ה’ נתתי אם תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כי אסלח לעוונם ולחטאותם לא אזכור עוד’, ומבואר כאן שבברית הראשונה שאינה באה מתוך הלב של ישראל יש מצב מתמיד של ‘המה הפרו את בריתי, ואנכי בעלתי בם’, כאשר ברור שברית כזאת תופר בסופו של דבר, ותגעל נפש הבעל באשה כאשר היא מפרה את בריתו בדברים היקרים ביותר לליבו, וגם שהוא לא רואה שהקשר חשוב בשבילה אלא הולכים עימו בקרי, במקריות. אך כאשר הברית חקוקה בלב של האשה, והיא מצד עצמה רוצה בזה, אין הרבה נפילות והפרות של הברית, וגם אם פה ושם יצרה תוקפה נגד עצמיותה, אזי אין זו סיבה להקפיד יותר מידי ‘אסלח לעוונם’, וכפי שקורה בין כל בעל ואשה כאשר שניהם חפצים בקשר מצד עצמם.

והנה כאשר נמצאים בארץ ה’, פעמים אף כשחוטאים אי”ז מחייב גלות, אלא אפשר להתספק בעונשים לתקופות וכפי שהיה בזמן השופטים, אך בגלות א”א לעשות כך, א”א להחזיר את ישראל לארצם לארבעים שנה ולגרשם לשמונים שנה ולהחזירם לעשרים שנה ולגרשם לארבעים וכו’, אלא אחרי שהבית מתפרק והאשה גולה מביתה, לא מספיק סתם שהיא תחזור בתשובה, אלא צריך שתהיה אופציה אמיתית לקשר יציב וקיים שלא תצטרך לצאת שוב עוד כמה עשרות שנים. וא”א להחזיר אותה למרות שהיא תחזור לסורה, שזה לא יועיל כלום ורק יקבע מצב מריר, לחיות עם אשה לאורך ימים במצב של מריבות והפרות ברית, להיות עם אשה שהוא לא אוהב, ובמצב כזה בד”כ לשני הצדדים קשה, ולא נהנים בכלל מהקשר.

ובשביל להבין את הקב”ה, אנחנו צריכים לחשוב באיזה שלב של הגלות אם היינו חוזרים לארץ לא היינו חוזרים עוד לסורנו, באיזה מצב של הגלות הפנמנו שהקשר בינינו לבין הקב”ה, אינו אך חוקים ודינים שאנו צריכים לעשות או לא לעשות, או נאמנות שאנו מחוייבים לשמור, אלא זה הענין שלנו, זה מהות חיינו, אנחנו לוקחים על זה אחריות אישית כאילו זו חברה פרטית שלנו.

אמנם במסעי הצלב מסרנו נפשנו לאלפים, וקידשנו את שמו הגדול, וגילינו נאמנות בלתי רגילה, אך נתאר לעצמנו מה היה קורה אם ה’ היה עושה אז עימנו ניסים כמו ביציאת מצרים, והיינו חוזרים לארצו בניסים ונפלאות, האם אז היינו טובים יותר? האם אז היינו לוקחים את היהדות כענין שלנו? אכן גילינו אז נאמנות נוראה, אך האם לקחנו על עצמנו את היוזמה ואת הבגרות לשקם את הקשר מהתחלה, להפוך את הקשר לענין אישי שלנו? וענין זה אינו תביעה נסתרת כ”כ, אלא דברים שירמיהו מצעק ואומר ‘הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי ליבך למסילה דרך עברת, שובי בתולת ישראל שובי אל ערייך אלה, עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה’ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר’, כאשר בכל זה אנחנו רואים שהנושא הוא לא הצייתנות שחסרה כאן, אלא לקיחת אחריות ובגרות חסרה כאן, יש כאן בת שובבה שמתחמקת מאחריות, וה’ אומר לה אל תתחמקי, זה סיפור שלך, תעשי ציונים בשביל עצמך תמרורים בשביל עצמך, תשימי לב לדרך שהתרחקת מעצמך, תחזרי לערים שלך, ודבר זה נתבעו ישראל, וכל זמן שזה לא קורה, אין שום טעם להחזיר את עם ישראל לארצם, כאשר אין לקיחת אחריות, אין סיכוי לעתיד טוב ובר קיימא.

ולכן באמת העונשים על עם ישראל, אינם דברים שה’ עושה, אלא ה’ מסתיר את פניו בעת ההיא ועוזב את עם ישראל, על מנת שיתבגרו בעצמם ויקחו אחריות, וכל הצרות קורים מאליהם ‘והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה’, והם אמורים לעודד אותם לקחת אחריות, אחריות רוחנית ואחריות לאומית, וה’ כביכול קצרה ידו מהושיע, הרי אם הוא רק יקום לעזור, שוב יתחפרו עם ישראל בקטנותם ויראו שיש מישהו מלמעלה שלוקח עליהם אחריות, ושוב חזרנו לקטנות המוחין, וחזרנו להפרות הברית החוזרות ונשנות שוב ושוב, ועל כן אף הרצון האדיר של הקב”ה בכל יום לגאול את ישראל, ובכל יום בוכה על שהגלה אותם מעל אדמתם, אבל הוא לא יכול להחזיר אותם, זה לא יעזור כלום, ורק יהרוס את תהליך ההתבגרות, הוא יכול קצת לעזור להם בשביל שלא יאבדו לגמרי, וכמו שאמרו בחגיגה ה: ‘ואנכי אסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא.. ואף על פי כן ידו נטויה עלינו’, אבל להחזיר אי אפשר.

האם במצב כזה אפשר להאשים את עם ישראל? לא! ולא! הרי הם עושים את כל מצוות ה’ ככל שנצטוו על זה בתורה, אבל מה אפשר לעשות לוקח זמן בשביל להתבגר, ו’אם אין אני לי מי לי’, אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילם…, אפשר רק לומר שהשורש של מצב זה נמצא בעבירות שהיו בזמן הבית והחורבן, שאז עם ישראל היה צריך לאגור לעצמו את כל הכוחות הנפשיים, ואם היו יוצאים מארצם במצב בוגר יותר, או בכלים רוחניים גדולים יותר, הייתה ההתבגרות מהירה יותר, אבל למעשה יצאו מארצם כפי שיצאו, וכל ההתבגרויות והתקטנויות נובעות באופן ישיר ממצבם אז.

האם במצב כזה אפשר לבוא בתלונות לקב”ה? לא! מה הוא יעשה? אין לו אלא לעזור מעט מהצד, ואת זה הוא עשה, אך יותר מזה רק יאריך את חיי הסבל לשניהם, אין לו אלא לבכות, להצטער, ולהמתין [יש גם להוסיף כאן עוד נקודה שגם הקב”ה כביכול ‘תקוע’ כאן, ואינו יכול לשחרר לגמרי את ישראל, כיון שכבר השקיע את כל גילוי שמו בעולם בהם ביצי”מ וקרי”ס ומ”ת והכניסה לארץ, שכל זה תהליך שלם שנחרת בעולם, והחזרה הגמורה מזה היא כישלון, שמונע גם מלמצוא אשה אחרת, היות ועל מה שיעשה לא יהווה הוכחה לקשר, ולשמירת דברי ה’].

ומזה נובע המצב הנורא של ‘לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאותיה’ שלכאורה הוא נגד מידת הצדק והיושר, וכתיב ‘אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא’, אבל אין מה לעשות, אין שום אפשרות לגאול את עם ישראל בכזאת צורה. – ובאמת מכלל העונש של הסתר פנים הוא שאין העונש מדוקדק ואפשר להיענש יותר ואפשר פחות, כי העונש אינו בצרות אלא בהסתר פנים, והצרות אינם אלא מקריות ‘ומצאוהו רעות רבות וצרות’, ורק כאשר שוב יהיו ראויים לחיות יחד יגמר ההסתר פנים.

ז. מודרנה השכלה ציונות וגאולה

והנה לצערנו בכל משך זמן הגלות לא קמה האשה ולקחה אחריות על העסק, היא נתעוררה והתחזקה, אך מעולם לא היה זה באופן של הנהלה וגילוי מנהיגות, התחושה שבכל אופן אנחנו קשורים לקב”ה, ושהוא מלכנו ואלוהינו וגואלנו, היא אשר גרמה שהשארנו את הכל לקב”ה, ולא לקחנו על עצמנו דבר מה מלבד הקיום מצוות הפשוט, ובאמת זה עצמו מקללת הגלות ש’אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה’, אך שלב זה מוטל על עם ישראל להתחיל בו, וכמו שכתוב ‘שובי אל ערייך אלה… כי ברא ה’ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר’, ונאמר ‘ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ’.

ובשביל שתהליך זה יקרה, ועם ישראל ירגיש שאין לו ברירה מלבד לקחת על עצמו את האחריות לידיו, צריכים הקללות שבתורה להתקיים עד תומם, ואף הקללה ‘ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן’, והנה עם ישראל במשך הגלות שמו עצמם כעפר על פני חוצות שהכל דורכים עליהם ורומסים אותם, וקיבלו כל הקללות ועדיין נשארו דבוקים באמונתם, אך את הקללה של ‘ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן’ מעולם לא הסכימו לקבל, ובאו באש ובמים על קדושת שמו יתברך הגדול והנורא.

אבל ‘דבר אלוהינו יקום לעולם’ ואין ברירה והקללות חייבים להתקיים, ולאחר 1800 שנה בגלות, פיתחו להם הגויים ‘אלהים חדש’, כביכול סבלן וחייכן מוסרי ונחמד, כאשר מולו לא עוזר לקפוץ לאש, הוא בכלל לא מחפש את זה, בשביל להתמודד איתו צריך לחיות ולחנוק את עצמנו בתוך ביהמ”ד, וכאן עמדה לישראל בעוכריהם הבעיה המרכזית שהייתה להם בכל הגלות שלכן לא היה אפשר להביא גאולה,  עם ישראל למד בכל משך חייו למות על קידוש ה’, אך לא למד לחיות על קידוש ה’, לסגל מצב חיים מתמיד מול קשיים, לבסס מצב שבו יש את היהדות שלנו ואת העם שלנו ועם אחר לא יוכל להזיז אותה, ודבר זה בא מעומק הגלות, משלילת העצמאות והחירות, וכאן התקיימה הקללה ועם ישראל כשל ונפל ו’עבד אלהים אחרים אלהי המודרנה, הקידמה, והליברליזם’, וכך לאחר שקללה זו התקיימה, איבד עם ישראל את כל הקשר שלו לאותו אלוהים קדום שמשגיח עליו, וידו נטויה עליו שלא יפול לגמרי, עתה כבר אינם מרגישים קשורים כלל לה’, עתה הם קונים את עצמם, לראשונה מאז היותם לעם, קונה עם ישראל עצמאות מוחלטת, ניתוק מוחלט מהקב”ה.

עתה לאחר שהאשה משוחררת מהכל, צריכה היא להחליט בעצמה מה קורה איתה, האם היא עדיין קשורה לבעלה משכבר הימים או לא, עתה כאשר אין לה מחוייבות, ונדמה לה שהיא יכולה להחליט שהיא מתנתקת מהקב”ה, היא מתדיינת בינה לבין עצמה האם העתיד שלה בבית בעלה, או בארצות אחרות, ויד הרוצים לשוב לארץ ישראל על העליונה, וככה מוקמת לה הציונות, ועם ישראל חוזר לארצו [כאשר תוצאות החזרה הם הארת פנים עצומה לחיים ברוב טובה, ותוצאות הרצון להישאר בחוץ הם המשך של הסתר פנים בואכה הדרך כבשני אושוויץ].

ואמנם הכל נעשה מתוך יוזמה אנושית – יהודית, אך ניכר לכל שיד ההשגחה העליונה מסובבת הדברים, ואחר שהחליטו לעשות ולפעול, כל בריחי הברזל שסגרו על היהודים, ניתרים בזה אחר זה ונעשים כפתילי קש לחים, וכל הדלתות נפתחות בפניהם, וכל זה בניסים עצומים. וכן אף במלחמת ששת הימים, שהיו ניסים גדולים ועצומים יותר, ואף אלו היו לאחר שהתחילו לתקוף, ופתאום התברר שכל מליוני המוסלמים ועשרות אלפי הטנקים והמטוסים, אינם אלא נמר של נייר.

וודאי יקשה המקשה, מה תרם כל זה לקשר בין הרעיה לדוד, כאשר עדיין רוב העם אינו שומר תורה ומצוות, והמדינה כולה מנוהלת בניגוד לתורה ולקדושה? אמנם ודאי יש כאן תחילה של קשר, שהרי עצם זה שמתוך ההשכלה בחרו בארץ ישראל, היינו שבחרו להיות כהמשך להיסטוריה של התנ”ך, של עם ישראל ההיסטורי. ולא עוד אלא כפי שאנחנו רואים בהמשך עצם זה שנמצאים בארץ ישראל גרם לכך שאט אט יתחברו העם לתורה ולמצוה כל אחד בדרגתו הוא והתהליך רק התחיל. ומרגלא בפומי שהרב שך שאל את החילונים במה אתם יהודים? וכידוע שאלה זו – ועוד הרבה שאלות בסגנון זה – עשו רעש גדול מאוד, ועוררו סערות ומהפכות גדולות, ומיום ליום מתגברים שינויים חברתיים גדולים בתוך התרבות הישראלית מחמת הצורך להצדיק את היותנו יהודים, וזה כולל גם התקרבות בפועל ממש לשמירת תורה ומצוות, אך גם בהרבה השפעות ותיקונים על החילוניות בעצמה. אך אם נדמיין לעצמנו מה היה קורה אם החת”ס או הח”ח היו שואלים ‘במה אתם יהודים?’, הרי לא היו נענים אלא בצחוק ‘משכילי’ מתגלגל, והיו אומרים להם ‘הרי איננו רוצים כלל להיות יהודים’. ורק לאחר קיבוץ הגלויות, עצם זה שחזרו לארץ ישראל, משייך את כל היהודים בפועל להיותם יהודים, ואינם יכולים עוד לומר שאינם קשורים לסיפור הזה, כאשר ברובד הבסיסי אתה יהודי, אתה נמצא בארץ היהודים, ומדבר בלשון הקודש, וכל מקום שאתה הולך מזכיר לך את אירועי ואישי התנ”ך, ומציאות יומיומית זו חזקה בחויה בהרבה מאשר הקשר והמחוייבות לאירוע מלפני מ3000 שנה. וכפי שאנחנו רואים באמת שמאז קום המדינה עד היום 70 שנה אחרי, דברים ממש השתנו לטובה מכל הבחינות, ויש יותר מעמד ליראים, והמדינה יותר מייצגת את היהדות, והימין מתחזק תוך הקשר ברור מאוד למסורתיות שמרימה ראש, כך שבעינינו אנו רואים שהחזרה לארץ יש בה חזרה לאלוהי ישראל. ואמנם התהליך הוא איטי, אך ברור שכך יהיה, וכי תעלה בדעתנו שנתק של 2000 שנה אפשר לפתור בבת אחת, שכל הטראומות האדירות של הגלות שעדיין חרוטות בנפשות כולנו [בין אם מודעים לזה בין אם לאו], יימחו ברגע אחד כלא היו, וברור שהדברים עובדים בצורה של תהליך ארוך שכבר התחיל, ונקודת ההתחלה הייתה בהחלטה העצמאית לחזור לא”י [1].

ח. היחס לעבירות שבגלות

וכפי שנתבאר כל תהליך זה היה מוכרח, וזה חלק מקללת הגלות ‘ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן’, ולא בא הדבר מבחירה שלנו, ובאמת כמעט לא היה אפשרות אמיתית למנוע את ה’התחלנות’ הגדולה שקרתה, היות ובבת אחת נפקחו לאנשים העינים לשאלות ותהיות חדשות שלא עסקו בזה כלל לפני כן, ולא הספיקו גדולי התורה והאומה לפקוח עינים עיורות עד שכבר יצא רוב העם ומאנו עבוד אלוהים, ולא ראינו אותות אלוה ואין איתנו נביא ואין יודע עד מתי.

ומלבד זה מסתבר מאוד שהיחס של עם ישראל והקב”ה בזמן הגלות, אינו באופן שהוא יכול לדרוש מהם לעשות משהו, וכמו ששאלו הזקנים את יחזקאל וכי עבד שנתגרש מבית אדוניו ואשה שנתגרשה מבית בעלה יש לו עליה כלום, אלא שהקב”ה אומר להם ‘בחמה שפוכה אמלוך עליכם’, שאין לכם ברירה ובין אם תרצו בין אם לא תרצו תהיו קשורים אלי. אבל קשה לראות מחוייבות אמיתית בגלות. וכמו שאמרו בשבת פח. ‘מכאן מודעא רבא לאורייתא’ וכפי שפירש הרמב”ן שם שאחרי הגלות לא יכולה להיות מחוייבות, ורק ה’הדר קבלוה מאהבה’ מחזיר את התורה, והיינו הבחירה שלנו לקבל את התורה, אבל אי”ז מצד מחוייבות אליו.

ואמנם הצורה בתורה שלאחר שיבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה, אז ושבת עד ה’ אלוהיך ושמעת בקולו, וישוב ה’ ויחזירנו לארצנו, אך אין הדברים מחוייבים מצד הברית עצמה. – וידוע מה שכותב הרמב”ן שבחו”ל כל המצוות הם רק ‘הציבי לך ציונים’, והיינו שאין כאן באמת את גוף הברית בין הקב”ה לכנס”י, אלא שככל שנשמור יותר את הברית ונרצה לחזור לקשר הראשון ולקחת עליו אחריות, אזי הדרך חזור תהיה לנו יותר קלה, אבל הקב”ה עצמו אינו מעניש אותנו על זה, כל זה הוא תהליך שעובר עלינו בתוך עצמנו, וככל שננהג בו טוב יותר, כך נחזור טוב יותר.

וכמו כן פשיטא לי שאם במשך הגלות אין חשבון זכויות ועבירות, ואין העבירות בגידה באישות המפורקת כבר, ה”ה אף בזמננו כאשר כבר חזרנו לארץ ה’, אך עדיין אנו רק בתחילתו של תהליך, ומבחינה רעיונית ותרבותית רוב העם עדיין שבוי בקסמי האדון הקודם המשעבד, וכל ה’צורת אדם’ שבנו נקלטה באותה גלות, ומחמת צורת היציאה מהגלות, עדיין שבויים אנו בה מבחינה רעיונית, וכל זמן שתהליך ההתבגרות לא הסתיים, עדיין קטנה היא, וא”א לענוש אותה, אם כי פשוט ואיצ”ל שככל שתתבגר ותגדיל מהר, ותנסה לצאת מתסביכי העבר, ולהשקיע בבניית הקשר שבהווה, כן ייטב לה [וכל התביעות שיש על קיום התורה בתקופת הגלות ובתקופת הקטנות, הם בשבילנו, בשביל שנצליח לחזור אליו, וזה השכר עצמו, ואם לא נקיים התורה והמצוות לא נצליח לחזור אליו, וזה העונש].

ובאמת הדברים מפורשים במדרש (איכה זוטא פרשה א,כג ד”ה מי יתנך, והובא גם בילקו”ש ישעיהו מ), מדרש נורא ומזעזע המתאר את זה שהנביאים כולם אינם מצליחים לנחם את עם ישראל עד שבא הקב”ה עצמו ומנחם אותה, וז”ל ”מיד ילך הקדוש ברוך הוא אצלה ויאמר בתי כל כעס זה למה, אומרת לפניו רבש”ע ולא בדין אכעוס שהגליתני בין האומות וקללתני קללות רעות ולקיתי עד שנעשו פני כשולי הקדירה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול. אומר לה הקדוש ברוך הוא כנגד זכיות שעשית חובות עליך שעברת על מה שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך ואת כתיב בך אב ואם הקלו בך, כתיב שופך דם האדם וגו’ וכתיב בך אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, כתיב לא תרצח ולא תנאף וכתיב בך אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, אמרה לפניו: רבש”ע כיון שהגליתני בין האומות בדין הוא שלא אשמור שבת ואקיים המצות שלך, אמר לה ביתי הגיע זמנך להיגאל’ ועי”ש באורך את כל התיאור של המדרש. ומבואר כאן שהסכים הקב”ה עם כנס”י שבזמן הגלות אינה מחוייבת לשמור ולקיים המצוות [2].

ואמנם אף שאכן מבחינה משפטית יכולה לומר שאינה קשורה עוד לה’, אך ודאי לא תינקה מזה, שאם היא אינה קשורה לה’, אף ה’ אינו קשור אליה, והרי היא עומדת לבדה בגולה, ואף מעט ההשגחה שהיה עליה בגולה בבחינת ‘ידו נטויה עלינו’ כבר אין עליה כלל ועיקר, וכל מי שנשאר מחוץ לעם יאבד.

ואגב, יש כאן גם ראיה לדברים שאמרתי לעיל שעצם העצמאות שהאשה עומדת בפני עצמה, ויש עם מי לדבר, זה לבד כבר סיבה שאפשר לתת לה לחזור לארץ ה’, שהרי על מה שאומרת לה’ כל הצרות שעברו עליה, לא אמר לה ‘בתי, הגיע זמנך להיגאל’, ורק לאחר שאמרה שהיא כבר משוחררת מקיום המצוות, ועשיית המצוות היא רק בבחינת התנדבות, רק אז אומר לה ‘ביתי, הגיע זמנך להיגאל’.

[ולאחר כמה ימים משסיימתי לכתוב כל זה, שמתי לבי שדברי המדרש הללו מפורשים ביחזקאל (כ) ואף שקודם כתיבת הדברים קראתי נבואה זו, עד עתה לא שמתי ליבי שהן הן הדברים, מחמת חילופי הסגנונות, בין סגנון הזעם של יחזקאל לסגנון הנחמה של המדרש, אך באמת דברי המדרש שכאשר יאמרו ישראל שאינם מחוייבים עוד בשמירת שבת, יגאלו, מפורשים בנבואה זו, ולכאורה אף בהקשר ברור לקללה של ‘ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן’, וכדלהלן.

יחזקאל (פסוקים לב-לד) עונה על דברי זקני ישראל שכבר אינם צריכים לשמור המצוות משום שגלו מן הארץ, ”וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן: חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑’ אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם: וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה”, ומבואר להדיא שכאשר עם ישראל יאמר שהוא יהיה כמשפחות הגויים לשרת עץ ואבן, והיינו קיום הקללה ‘ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן‘, ויהיה לו ההיתר המשפטי לזה וכמו שאומר להם ה’ (בפסוק לט) ”וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗’ אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י”, אז יפנה ה’ לקבץ אותם מכל הארצות שנפוצו בהם, וקיבוץ זה אמנם יהיה בחמה שפוכה[3], אך מפורש שם שיהיה גם ‘ביד חזקה ובזרוע נטויה’ שהם הלשונות שהוזכרו  ביציאת מצרים, והיינו שתהיה זו הגאולה כמו גאולה ראשונה שהייתה ביד חזקה ובזרוע נטויה, אך מחמת שעם ישראל עושה עצמם כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, ממילא ה’יד חזקה וזרוע נטויה’ מופנית אף כלפי עצמם, שהרי הם אף הכולאים עצמם במה ששמים עצמם כמשפחות האדמה וכחלק מהם, ואינם רוצים להקים את עם ה’ בארץ ישראל, ואף את זה צריך לשבור ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ואמנם הדברים מוכרחים מצד החוקיות של הקשר עם הקב”ה ונשמת האומה, שלא יתכן שישראל יתערבו בגויים ויעזבו את ה’ ולא יוכו, אך אין בזה באמת חיוב משפטי של ישראל לקב”ה, ונקרא ‘לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאותיה’, ועל כן אף הנחמה בכפליים גם כשאין ראויים לגמרי].

ט. עמידתנו עתה מול ה’

ולאור כל זה אמנם עדיין אנו חווים את שני החוויות שתיארתי בתחילה בצורה חזקה, ואפשר לחוות אותם ככה, אך אם ננסה להשים מעט את הרגשתינו בצד, ולהסתכל על הדברים בצורה מפוקחת, ומתוך זה לעמוד לפני ה’, צריכה להיות עמידה מפושרת בין שני ההסתכלויות הללו, תביעה עלינו, או תביעה שלנו על הקב”ה. וצריכים אנחנו להבין שכל המצב שקרה בגלות הארוכה, היה תהליך בלתי נמנע, כאשר אין כאן אשמים ברורים לכל התהליך הזה, ועתה להמשיך בסיכסוך ולהאשים אחרים לא יעזור כלום, ולחכות שהבעל יעשה בשבילנו את הכל זה גם לא יעבוד, ואין בזה טעם, ואמנם השלב הראשון הטכני אנחנו עשינו את שלנו ותפסנו יוזמה עצמאית לחזור לא”י, וה’ עשה את שלו ופתח לנו את כל הדלתות באופן מופלא. אך עתה אם חפצי חיים אנחנו, צריך להמשיך ולבנות את הקשר, ועל כן ברור שצריך להיות כאן הודאה להכיר בחלק של ה’ בתהליך, וצריך להיות כאן התקדמות מצידנו בתהליך, אמנם לא מתוך רגשות אשמה ובושה, אלא מתוך ראיה מפוקחת שהתחיל כאן תהליך, והקב”ה מצידו כבר רוצה להיות איתנו ביחד, ומאידך אי אפשר שהוא יעשה את הכל, אלא עלינו אף ליזום את הזוגיות בינינו ‘ביום ההוא אענה את השמים, והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש והם יענו את יזרעאל’, ואם לא נעשה עכשיו בעצמנו לא יקרה כלום בלי זה, ונצטרך לחכות הרבה ולעשות את זה לבד אח”כ, ואולי אז כבר יהיה גם פחות רוח של רצון התפייסות ואהבה מצידו, וכל הזריז וקודם נשכר. ‘חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד הרי אלוהינו וה’ יעשה הטוב בעיניו’.

[לגבי היחס למעשה ליום זה, אמר ר’ אוריה שא”א לקבוע כחג, שהרי ‘חג’ זה חגיגה שלנו עם ה’, ולא שייך חגיגה של האשה עם עצמה. ודפח”ח. ואני מוסיף שכמו כן א”א לקבוע כיום בכיה שהרי המצב הגרוע לא התחיל אז, אלא אף מבחינה רוחנית הוטב אז יחסית לתקופת ההשכלה, ועיקר מה שקרה כאן זה תהליך ‘עצמאות’ והתבגרות אישית של עם ישראל, ויש להודות על זה מחד, ולבקש על זה שילך לכיוון חיובי מאידך, ויש לקבוע יום זה כ’יום הודאה ותחינה’, אך להתעלם מהמצב לא שייך, ויל”ד אם עדיף ביום זה כדי להביע שזה חלק מהתהליך של כל העם, או ביום אחר כדי לא להביע הזדהות עם החלקים השליליים והמרדניים של העצמאות, ועכ”פ העיקר שיהיה ניכר שאין זה יום חג, אלא יום שראוי לנו לדבר עם ה’ על המצב הזה הן בהודאה הן בתחינה. ושאין אנו מוקירים ומשתתפים כלל במעשה הרשעה, אלא רק בהעצמת עם ישראל וכוחו, ובאפשרויות החדשות לחיבור לה’, ואנו שמחים על כל הטובה שקרתה לעם ישראל, ומוקירים ומודים לכל השותפים בזה על הדברים החיוביים בלבד. ויל”ד אם זה בעיה לקבוע זמן כזה מורכב, או שבין כה אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת שאין אפשרות לחוות אותה ב’שחור לבן’, ועל כן היום המוקדש ליחס מורכב רק יעזור להתמודד עם זה, ואפי’ להמון העם ולקטנים, וצ”ע בטבע האנושי והחרדי].

י. גלות בית ראשון ובית שני

ואמרו ביומא ט: ‘ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם’, והיינו שכאשר יודעים מה העבירה אפשר לחזור ממנה וממילא הקץ מגולה, אבל כאשר לא ברור לגמרי מה העוון, אי אפשר לחזור ממנו בתשובה, ומתחזקים בהרבה כיוונים אבל לא יודעים לכוון לנקודה שבאמת צריכה שינוי ותיקון. – והנה בזמננו שכבר בא הקץ, יכולים אנו דרכו אף לדעת מה היה העוון. והרי ראינו שמה שהקיץ את הקץ הוא נטילת היוזמה מצד האשה, וממילא יכולים אנו להבין שזה אף היה העוון, שעם ישראל לא התבגר ולא לקח אחריות, וכמשנ”ת.

ובאמת בבית ראשון היו עבירות יותר ‘יצריים’ ע”ז ג”ע ושפ”ד, אבל הבינו וחיו את הקשר בין ישראל לקב”ה כברית ביניהם, ומסיבה זו כאשר הוגלו, הבינו את המצב, תיקנו את עצמם, וחזרו לארץ ה’, נתגלה עוונם וממילא נתגלה קיצם.

אמנם בבית שני לא חטאו בכל העבירות הללו, אלא חרב הבית על שנאת חינם, על הרבה קטנוניות ופלגנות בין קבוצות בעם ישראל, פלגנות שנובעת מחוסר הבנה שעם ישראל זה עם שצריך לקחת אחריות על התורה ועל העם ברמה לאומית ולא רק לריב עליה אם יקיימו אותה ככה או ככה, וכפי שמצינו בחז”ל שחטא זה היה גם אצל היראים, תלמידי ר”ע שלא נהגו כבוד זה בזה, ועוד, כאשר כל התורה נהפכה בעיקר לדינים ולא לצורה חיה של העם, והעם כ’עם’ התנוון, וממילא לקיחת האחריות מהם והלאה, וההתפקחות וההתבגרות הנפשית לוקחת זמן רב מאוד [ופשיטא ואיצ”ל שאין הכוונה על חז”ל בכל זה, שהרי מי כמוהם דואג לכל האומה בתקנותיהם לטובת הע”ה, ומלבד מה שברגל עשו לכולם חברים שלא יעשה כל אחד במה לעצמו, ועוד,  אלא הענין שבכל דור לפי הבחינה שלו יש את הקלקול ואת התיקון, והקלקול שנהיה בעם ישראל בזמן בית ראשון כאשר יש בתוכם נביאים, הם חטאים יותר יצריים של ג’ עבירות, ואילו בבית שני כשעיקר התיקונים והבירורים הפנימיים הנצרכים הם ברמת שמירת ודקדוק ההלכה, אזי כאשר הדברים הולכים לקלקול, הם פונים למוחין דקטנות ופלגנות צרה, שאינה מודעת לדבר הגדול שיש כאן וכל מעייניה נתונים ל’צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם’.]. [ולאמיתו של דבר שורש הענין הוא כבר בתחילת שיבת ציון, שכמו שאמרו הנביאים, גאולה שניה הייתה צריכה להיעשות ע”י יוזמה של עם ישראל, וזה הוא שאמרו ביומא ט: שאם היו עולים כולם כחומה היה להם ניסים כצאתם ממצרים, אלא שלא עלו כולם ולא הצליחו לעשות את עצמם לעם שלם, ועלו רק היחידים דורשי ה’, שמטבע הדברים הם התפוסים יותר בדבר ה’ ובקיום ההלכה, ופחות בצורת העם שבעולם החול, ומחמת שלא עלו המון העם העממיים יותר והחומריים יותר, לא נתקן העם לגמרי, ועל כן בעווננו נחסר מהתורה כל הפן הלאומי והארצי, ולא נשאר אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, ולא עולם שלם המלא בדבר ה’, וממילא בזמנים של ירידה וקטנות היה קל מאוד ליפול למוחין דקטנות ולפלגנויות מטופשות].

ונראה ששורש הדברים, של גלות ראשונה וגלות שניה, הוא בחטא העגל וחטא המרגלים, שהנה בחטא העגל החטא היה בע”ז וחז”ל דרשו שהיה שם אף ג”ע ושפ”ד, וכמו בבית ראשון, ועל זה אמנם היו עונשים שהרגו את החוטאים, ונשברו הלוחות, אבל בסופו של דבר הקב”ה נשאר עם עם ישראל, ואמנם מה שהשתנה הוא ‘ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה והיה כל מבקש ה’ יצא אל אהל מועד’, והיינו שהארון כבר אינו בתוך עם ישראל, ואינו בצורה הטבעית יחד עם עם ישראל, אלא צריך לצאת מהמחנה בשביל להיפגש עם הקב”ה, וכמו שהיה בסוף בית ראשון שנגנז הארון, ועתה התורה לא שוכנת עוד בצורה טבעית בתוך עם ישראל, והצורה לשמור את התורה והמצוה, היא ע”י התנתקות מסויימת מן העולם [וכן היה בכל משך בית שני, וכידוע שיותר היה אף בחסידים הראשונים שקדמו לחז”ל], בני התורה הם ‘פרושים’ שנפרדים מ’עמי הארץ’, כמבקשי ה’ שיוצאים מהמחנה אל הארון ומשה בכדי לעסוק בתורה. וכן שאמר הקב”ה למשה ‘פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים’, וכן היה בתחילת בית שני שעזרא כתב את התורה מעצמו, וכל תורה שבע”פ היא תורה שעם ישראל וחכמיו עשו והביאו לה’ שיצוק בה את רוחו.

ואילו חטא המרגלים הוא בעיקר חטא של קטנות המוחין ‘בשנאת ה’ אותנו’ ‘ונהי בעינינו כחגבים’, וסירבו להאמין שבהם בחר ה’ לשאת את שמו ולהביאו לארץ ה’, וקטנות כזו משניאה את האשה על בעלה יותר מאשר זנות חד פעמית, ועל כן השאירם במדבר ארבעים שנה, ולא הועילו תחנוניו של משה לזה, ופירש הדיבור ממשה בכל זמן זה, שבאמת היו ישראל מנודים ורחוקים מה’ [ולא כמו בתקופת העגל שנענה ה’ למשה לגמרי ואף יצאו מורווחים בי”ג מידות, ובגלות בית ראשון היו נביאים,], ועצם שהייתם במדבר הייתה מלווה בהרבה קטנוניות והתאוננויות של ‘שנאת ה’ אותנו’, וכל חטאי המדבר אינם בע”ז ג”ע וש”ד אלא בקטנות המוחין וכמו ילד ששובר את הכלים כי אין לו סוכריה, וזה לא עבירה חד פעמית שאפשר לסלוח לה, אלא קטנות שמסלקת את החשק להיות עם האשה הזאת, ולכן היא מנודה ומרוחקת בכל ימים אלו, ולא עוד אלא שבתוך כל הקטנוניות האלו, הם גורמים לעצמם שמשה ואהרן לא יכנסו עימם לארץ ישראל, התורה והשלום ישארו בחוץ, ורק יהושע שעיקר מה שמצינו לו בתורה הוא במלחמה [הן בעמלק והן בכיבוש הארץ], הוא זה שיכניסם לארץ. וכן חטאי בית שני שנכנסו לקטנות ולא כל העם רצה לעלות לארץ ישראל וחיכו שה’ יעשה את זה בעצמו, ולכן אף כל האוירה הייתה יותר בקטנות ולא היה ה’ עימהם ולא דיבר עימם ע”י נביאיו, ‘שמונים תלמידים היו להלל שראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שאין דורם ראוי’, ובמשך כל זמן היותם בגלות שניה הנקראת בפי הנביאים ‘מדבר העמים’ היו הרבה חטאים שעניינם בקטנויות וחוסר רוח גדולה [שאף זה שורשו בכך שבחטא העגל וא”כ בבית ראשון התורה אינה מחיה את כל העם], שנגרמים ע”י הדרך הארוכה בגלות וחוסר מים לנפש, ועי”ז נהיה בתורה בחינת של קפדנות המתייחסת לעם כטרדנים שאומרים להם ‘שמעו נא המורים’, ואין ראויים גדולי תורה אלו להנהיגם ולהכניסם לארץ, ואף השלום הופר, ונעשה עם ישראל עדרים עדרים, ורק אנשי המלחמה הם המכניסים את העם לארץ, ואין שלום ואין תורה, ולא נכנס לארץ אלא הדור שכבר לא ראה את מעשה ה’ ביצי”מ, הדור שכבר שכח שהיה יצי”מ ‘ואבדה האמונה נכרתה מפיהם’ וצריך להתחיל מחדש את הכל, וצריך זמן מרובה בשביל שתתבסס הנהגה אחדותית ותורנית. ה’ יעזרנו בזה.

[1] יש להדגיש שאין בכל דברים אלו סרך של קשר ליחס למעשה עם רשויות המדינה, שהרי אף שאנחנו רואים את זה כגאולה, ואת החילוניות כאונס, אנו מצידנו מתייחסים אליהם כרשעים שהרי הם מנגדים לתורה [באותה רמה שהם מנגדים], והיחס למעשה אינו נגזר אלא מהצורה איך נגבור על רוח הרשעה במהרה, ונטה את כל ישראל ואת המדינה בכלל לדרך התורה היראה והאהבה.

[2] והנה בכל קטע זה שכתבתי שמבחינה עקרונית א”א לבוא על עם ישראל בטענות שלא שמרו המצוות בגלות [כאשר למעשה לא היה זה אלא בסוף הגלות], וכן איתא במדרש. יש להאריך בהגדרת הענין.

הנה יש שני צורות איך להסתכל על התורה והמצוה. א. שהתורה היא ספר חוקים של הקב”ה בורא העולם, ורק עם ישראל התחייבו בזה, אך עיקר עניינה הוא חוק ומשפט, המחוייב מצד עצם המציאות, וכשם שהנכרים אסורים בז’ מצוות ב”נ, כן ישראל חייבים בכל מצוות התורה, וזה עיקר ענין התורה, והעם, והארץ, השכר והעונש, אינם אלא ענין צדדי, ועיקר התורה היא הדינים והציוויים. ב. שעיקר התורה היא ברית וקשר בין הקב”ה לעם ישראל, וקיום התורה הוא תנאי הברית מצד עם ישראל, וארץ ישראל והשכר הם תנאי הברית מצד הקב”ה [ופשוט ואיצ”ל שאף לפי גישה זו כל התורה והמצוה הם עניינים אמיתיים ונכונים מצד עצמם, אבל החיוב בזה, והשייכות המיוחדת לעם ישראל, היא בעיקר מצד ענין הברית שיש בינם לבין הקב”ה]. והנה הרמב”ם מצדד יותר בצד א’, בהיותו רואה את התורה כולה רק מצד החכמה, וענין ה’עם’ פחות תופס אצלו מקום, ומאידך בתנ”ך כולו ובחז”ל ומדרשים, וכן בכוזרי ובזוהר, עיקר היחס הוא כצד ב’ שעיקר התורה הוא מערכת של קשר מיוחד בין הקב”ה לעם ישראל.

ואחד ההבדלים המהותיים שיש בין שני צורות הסתכלויות אלו, הוא ביחס לגלות, שלפי הגישה שעיקר התורה הם ציוויים מחוייבים בכל אופן בלי קשר למערכת הקשרים שלנו עם הקב”ה, הרי בגלות לא נשתנה כלום, ומה שאפשר לקיים צריך להמשיך לקיים, ואין כאן תחילת הו”א של נידון שמא בגלות הדבר שונה. אמנם לפי גישה ב’ שרואה את עיקר התורה כ’ספר הברית’ ‘ארון הברית’ ‘לוחות הברית’, אזי כאשר גולים ישראל מעל אדמתם, באופן הפשוט הכל הפסיק, ואין טעם לקיים את המצוות, והרי זה כאשה שתמשיך להתקשט לכבוד בעלה לאחר שגירש אותה מביתו, וזה היה טענת זקני ישראל ליחזקאל, שמאחר שגלו ישראל מעל אדמתם, אין להם עוד צד חיוב לשמור התורה והמצוה, ואף בספרי שהביאו רש”י ורמב”ן שכל הטעם לשמור מצוות בגלות, הוא רק משום ‘הציבי לך ציונים’, והיינו בשביל לשמור על עצמנו ראויים לחזור לגלות, אבל עצם הברית אינה מתקיימת עכשיו, בכל זה מבואר שהברית הופסקה, וגם אם תמשיך אח”כ, א”א לחייב אותנו בזה לבינתיים, זה לא קשור לגלות, וכן מבואר במדרש זה בטענת עם ישראל לקב”ה, שנראה שהסכים עימה.

והסיבה למה בכל אופן ממשיכים לשמור מצוות בגלות, היא מכמה טעמים. א. שמאמינים אנו בה’ שיחזור ויגאלנו שנית ויכרות עימנו ברית חדשה, ובשביל שנהיה שייכים לברית שתהיה אז, אך לו יצוייר ויוודע לנו שלעולם לא נחזור לא”י, אין ענין באמת לשמור את המצוות. ב. מרוב אהבתנו לקב”ה, אין אנחנו מסכימים להיות ככל הגויים בית ישראל, אלא אנחנו רוצים להיות קשורים אליו בכל אופן, וגם כאשר זה ממש לא מתאים, לנו זה לא משנה, כי התורה כבר נחרתה בליבנו, ואין לנו חיים מבלעדי זה. ג. מה שענה הקב”ה לזקני ישראל ‘לא כאשר אתם אומרים היה נהיה כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, חי אני נאום ה’ כי בחמה שפוכה אמלוך עליכם’, והיינו שאף שמצד שורת הדין החוזה התבטל, אך הקב”ה מגלה לנו שלא יתן לברית להיות מופרת, והיא כבר נקשרה בנו, ואם נפר אותה, נסבול ולא נצליח להתנתק מהברית [וכמו שיתבאר לקמן]. – אך טענה משפטית לחייב קיום התורה בזמן הגלות, אין [משא”כ בזמננו].

ואדגיש שפשוט וברור שאין בכל זה, שום נפק”מ למעשה, וחיובנו בכל המצוות הוא מוחלט, ולא באו הדברים אלא להבין את צורת העמידה שלנו מול הקב”ה בזמן הגלות ובזמן הזה, וכדי להבין יחס הקב”ה לעם ישראל למרות התחלנות רוב עם ישראל, וכדלהלן.

הנה החיוב בקיום התורה והמצוה, אינו יכול להיות מחוייב מתוך עצמו, שהרי אף כשקיבלו אבותינו את התורה, והברית הייתה מתקיימת במלואה, עדיין צריך ענין חיצוני מהתורה שיחייב את קיום התורה, שחיוב אינו יכול לחול מצד עצמו, ולדגומא מי שהתחייב לחבירו סכום כסף, עצם ההתחייבות אין בה כדי להיות שורש החיוב, שהרי אין מצוי בה שורש החיוב המוסרי שיקיים אדם את התחייבויותיו, אלא לאחר שקיים בנפש את ההנחות הראשונות של המוסר, ושצריך האדם לשמור את התחייבויותיו, אז מועלת ההתחייבות המסויימת שיתחייב לה.

וכן אף בהתחייבות לאמת ולמשפט והצדק האנושיים, שרק לאחר שקיים בנפש האדם הענין הבסיסי שהוא חפץ ב’טוב’ ומחוייב לו, אז שייך לבוא ולתבוע אותו על עבירה זו ואי קיום ענין צדק פלוני, אך מי שכופר בעצם ענין הטוב, ואינו מקבל מושג בסיסי זה, לא יעזרו לו כל ההתחייבויות לכל המערכות, שהרי מי שאין לו בעיה לרצוח מליוני אנשים בשביל שיהיה לו יותר קל להשיג כוס יין, באמת אינו בתורת המוסר. וכן הרבה עניינים בנפש שהם מקדימים לעצם משוג ההתחייבות, שכל זמן שהאדם אינו מחייב עצמו בהם ואינו מקבל אותם עליו, אינו כלל בפרשת חיובי המשפט והצדק האנושיים.

ובאמת מי שיאמר כן, ומרגיש כך באמת, אכן אין טעם לחייבו במשפט, הוא נמצא במקום גרוע בהרבה, שאכן אין המוסר הבסיסי יכול להגיע לליבו,  ואף בענין שכר ועונש רעתו גדולה בהרבה, שהרי עיקר העונש הוא הייסורים והצער שיש לאדם בראותו שהוא חסר כל, ולכל אלו שעבדו ועשו הישר והטוב יש כל, ‘ושכר עבירה עבירה’ [וכן הוא בין בעוה”ז, בין בעוה”ב בין בעולם הנשמות, אלא שבעוה”ז ניתנה לאדם האפשרות לעצום עיניו ולא לראות ברעתו העצומה ובחסרונו הגדול], ומי שאינו מחוייב בכלל לענין המוסר הבסיסי הקיים בנפש כל אדם, נפשו תחסר יותר, ויהא בנפשו התביעה למעלות הגדולו ביותר, כאשר נפשו כבהמה וגרועה מכך, תחסר לו הקומה הבסיסית ביותר, ונפשו תכאב עד אימה.

וכאשר נאמר שהכופר בעיקר מושג הטוב, הרי הוא כשוטה הפטור מן החוק, לא באנו להקל עליו כלל, אלא לומר שאין לנו האופן לתובעו ולחייבו בבחינה המשפטית, אך גורלו מר יותר משום שאינו בתורת המשפט. וכן פשוט שהמשפט עצמו אינו קל עליו באיזה מידה, אלא שהוא מופקע ממערכת המשפט. וממילא  אף פטורים מלנהוג עימו במשפט והרי הוא כבהמה, ‘והיה כל מוצאו יהרגנו’ ואין לו דמים.

וה”ה כאשר נדון על עם ישראל שלגודל מעלתו מחוייב ברמה נוספת של האמת והקדושה המשפט והצדקה, וכיתרון האדם מן הבהמה, כן יתרון מחוייבי התורה מהפטורים ממנה, וכאשר יקום אדם ויפרוק עצמו מכל המחוייבויות הקושרות אותו לתורה ולאלוהי ישראל, ויאמר שאינו מרגיש בנפשו חיוב לעמו ולכל מה שעבר עליו במשך ההיסטוריה, אכן לא תועיל התורה עצמה לחייבו, שהחיוב בתורה מבוסס על מי שמרגיש תכונות אלו של חיוב הפרט לאומתו, וחיוב האומה לאלוהיה ולאמיתותיה ומוסריה, ומי שכופר בכל זה, אף אם יוכח לו מתן תורה, לא נוכל ונצליח לחייבו, היות ואינו כלל בתורת מושגי ‘עם’, וכמו שבהמה אינה במושגי ‘משפט’. וכפי שביארנו לעיל לגבי הפוטר עצמו מן המשפט, שאינו מורווח מזה כלל ועיקר, כן אף הפוטר עצמו מחיובי עם אינו מורווח מזה, אלא אדרבה הוא גומם ועוקר מנפשו חלק בסיסי יותר, וכאשר יהא במצבו האמיתי בעוה”ב ובעולם הנשמות ירגיש חיסרון זה מאוד, ואף בעוה”ז ירגיש כן בעיתות הבלחת אור האמת על עולם שקר זה, שהרי באמת יש בנפש האדם קשר לעם, ויותר יש בנפש הישראלי קשר לתורה, ואם פוטר עצמו מהקשר לאומה ולתורה, יחפש את זה בבורות נשברים אחרים אשר לא יכילו המים, ואותם בורות סרוחים לא ימלאו את חסרונו, וכאשר יבוא הזמן שירגיש את מהותו כפי שהיא ולא בזיופיה ובשקריה, ירגיש את עוצם חסרונו הנורא, בהיותו נתוק מאלוהי ישראל ותורתו.

וכאשר אמר רב אחר בר יעקב ‘מכאן מודעא רבה לאורייתא’ [ועדיין לא שמע דברי רבא שאמר ‘הדר קיבלוה בימי אחשורוש’, או בזמן שקודם נס פורים שעדיין לא קבלוה, או בזמן שקבלה זו מאהבה אף כבר לא תעזור מחמת חומר הצרות ואורך הגלות והעדר ההשגחה הנגלית],  הרי ודאי לא היה לו בזה צד קולא לקיום המצוות, ולא היה זה לרב אחא בר יעקב צד קל של קולא כשהיה לו ספק ספיקא בהלכות שבת ונדה, אלא בא לומר שהחיוב המשפטי על עם ישראל לקיים התורה כבר אינו תקף, שהרי כבר יצאו לגלות, אך אין זה אלא כאומר שאדם ההולך לארץ שאין בה משפט, וכל דאלים גבר בה, הרי הוא פטור ממשפט, ולא שבאמת הוא פטור ממשפט, אלא שמבחינה משפטית אין מערכת שיכולה לחייב אותו, וממילא אף ההורג אותו אינו מחוייב מבחינה משפטית, אך מי שאכן עושה כן הרי הוא באמת כבהמה, שראוי לכל מוצאו להורגו. כן אף ישראל לאחר שגלו, אמנם מבחינה משפטית א”א לומר שהם עדיין מחוייבים במצוות משום הברית בינם לקב”ה, אך נפשם עדיין קשורה למעלה הגדולה של עם ישראל, ואם יעזבו את התורה בהכרח יחפשו להם תחליפים מזוייפים אחרים למעלתם הגדולה, משום שכבר נקלטה ונקבעה בנפשם מעלת ישראל, ואותם תחליפים לא יספקו את שורש נפשם, וכאשר יעמדו במצבם האמיתי בעולם הנשמות או לקץ הימים, או כאשר תבליח כאן ההשגחה, יסבלו סבל עצום מהיעדר אור התורה על העם, ועל כן כל מה שמח בקודקדו ולב בקרבו, יעדיף לאחוז בכל כוחו בעץ החיים, ואף אם ישימהו ה’ בארץ גזרה וינהיג אותו חושך ולא אור, לא ימיש מאחיזתו האיתנה בתורת חיים. וכן הייתה החלטת עם ישראל בכל הדורות כולם.

וזה אף ביאור תשובת ה’ ביד יחזקאל נביאו לזקני ישראל שאמרו שכיון שגלו מעל אדמתם יהיו ככל גויי הארצות לשרת עץ ואבן, ‘חי אני נאום ה’ כי אם בחמה שפוכה אמלוך עליכם’, והיינו שאמנם הברית הופרה ויכולים הם לעבוד עץ ואבן, אך כיון שכבר נקשרו בנפשם לחיי החיים להי”ת ותורתו, לא יצליחו לגמום מנפשם את הקשר לתורה ולחיים המורממים ולעשות עצמם כגויי האדמה, וגובה זה של חיים המצוי בנפשם, הוא אשר יתנקם בהם בחימה שפוכה ויודיעם שעדיין קשורים הם לה’, ומאידך כיון שסילקו עצמם מהקשר לה’, ואמרו שמבחינה משפטית אינם מחוייבים לה’, אזי אף ה’ לא יהיה מחוייב להם מבחינה משפטית.

ולדאבוננו ולבושתנו ככל החיזיון הזה ראינו בעינינו בתקופת ההשכלה והשואה, שניתקו ישראל את עצמם מהקשר לה’, אך עדיין היה בנפשם הקשר לחיי החיים, ומחמת זה ניסו לעצמם תחליפים מוסריים אחרים, והיו בראש כל מיני תנועות ”מוסריות” ואידיאליות באירופה, וכן מחמת הקשר שלהם לחיי החיים היה להם אף כשרונות מרובים ומיד עמדו בקדמת כל התקדמות ופיתוח, כאשר כל זה בעוכריהם שמבליט את כישוריהם ואת חייהם הפנימיים מחוץ לאומה, ומעילה זו בכוחות הישראליים וניתובם מחוץ לאומה, במקום שאינו מקומם, מורגשת היטב אף בחושים החדים של שנאת עשיו ליעקב, וגודע הוא בחרי אף כל גילוי ישראליות בתחומו.

וכאמור לעיל אין בכל זה נפק”מ כלל, אלא בצורת עמידתנו כלפי ה’, שאינה בצורה של חוב על העבירות, וכמובאר במדרש [יתכן שיש בזה גם נפק”מ לגבי היחס לפושעים שא”א להורגם במצב זה, וזה מכלל כוונת החזו”א שכשאין השגחתו גלויה א”א לנהוג במורדים ולא מעלים, והיינו שכאשר בפשט הדברים אינם מחוייבים, ואין רואים את פשיעתם בזה, א”א להורידם].

[3] ובאמת יש לדון הרבה אם השואה נעשתה בהשגחה וברצון מכוון, או בהסתר פנים איום ונורא, האם ה’ עשה את זה או שהוא רק העלים פניו. ולכאורה יש בזה סתירה גדולה שבתורה מבואר שהצרות שיהיו על עם ישראל בגלות הם מחמת ‘ואנכי אסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא, ואילו ביחזקאל (כ, לה) כתוב ‘וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים‘ ומבואר שהמשפט יהיה בהשגחה גדולה מאוד ברמה של פב”פ. ובאמת אף מסברא ומהתבוננות בדרכי ה’ הנוראים יש בזה שני הסתכלויות סותרות, שמחד לא יתכן שאבא יעשה ככה לבנים שלו אפי’ אם יחטאו בחטאים הנוראים ביותר, וזה נראה כאילו ישראל וקוב”ה עומדים אחור באחור, לא רק שה’ אינו מביט בהם, אלא אף פניהם המעונות והמצווחות מייסורים אינם מופנים כלפיו ואף אחוריו אינם קולטים שמץ מהכאב והצער הניבט מפניהם, ומאידך נראים הדברים שנתנו רשות משמיא והכל עבד ודפק כמכונה משומנה באין מפריע במאומה, והכל מכוון ומדוייק, וקשה מאוד לומר על זה ‘קרה נקרה’, ולכאורה אין לך ‘פנים אל פנים’ יותר מזה. ונראה לבאר בזה דברים עמוקים, וכדלהלן.

הנה בהבנת דרכי ההנהגה וההשגחה כבר ביארו בזה רבותינו ובראשם קדוש ה’ רמח”ל, שיש ‘הנהגת הייחוד’ ו’הנהגת המשפט’, ויש בזה הבחנות רבות, אך לענייננו נתמקד באחד מהם, והוא שהנהגת הייחוד אינה פעולה של הקב”ה בו הוא מתערב ופועל בעולם, אלא זה עצם הקיום של כל הבריאה שהקב”ה מחיה לעולם מאז שבראה עד סוף הימים, ובזה ה’ אינו מתערב אף אם יש דברים רעים בבריאה ובמעשי בנ”א, אלא נותן לדברים לזרום כפי שהם, מתוך ידיעה שודאי סוף הדברים יגיעו לטוב, ואדרבה יהא טוב יותר כאשר יתגלו הדברים בבחירה בלא שום התערבות אלוהית מלמעלה. ויש ‘הנהגת המשפט’ שהיא הנהגה שאינה טבעית לעולם, והנהגה זו מתערבת במעשי בראשית ומשנה הדברים בכדי שיתאימו לאמת ולמשפט, ומכח הנהגה זו היו יצי”מ ומתן תורה, וכן אף שאר התערבויות שאינם מניחים הדברים לדרכי הטבע. ורוב ימי עולם עיקר ההנהגה היא בהנהגת הייחוד ללא התערבות ושינוי מדרכי העולם. אמנם אף הנהגת הייחוד מושפעת מהנהגת המשפט, ועצם זה שהעולם וכל אשר בו יצאו מה’, ממילא יש בהם התכווננות טבעית כלפי האמת והמשפט, וזה ענין שכר ועונש הטבעי, שמטבע הטוב למשוך טוב על עושיו, ומטבע הרע לגרור רעה על ראש רשעים. ואמנם כאשר העולם כולו מקולקל אף הנהגה זו אינה עובדת בפשטות, היות והדברים כולם מעורבים טוב ברע בערבוב נורא, ומזה נובע המצב של ‘צדיק ורע לו, רשע וטוב לו’, ורק לסוף הימים במשך ימי ההיסטוריה, יתבררו הדברים וייצא המשפט לאורה, וישוב הטוב לטובים ולישרים בליבותם, וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. אמנם אף עד מצב סופי ונעלה זה, יש ‘מצבי ביניים’ רבים, והיינו שאף אם העולם אינו מושלם ואין השגחה המתערבת, מ”מ עדיין מצוי בבריאה יושר מסויים שגורם לכך שפעמים יש טובה והצלה לצדיקים ועונש לרשעים, ומאידך במצב מעורב שהעולם מעורב וההשגחה מעורבת, אין ניכרת ההשגחה הטבעית הזו שבמידת הייחוד, והכל נראה כמקרה, ולא רואים שום כיוון.

אמנם בתקופת המודרנה וההשכלה, כאשר העולם כולו וישראל בכללם, התייחסו לעולם כולו רק כעניינו החומרי והטכני, וסילקו מהמעשה והשילטון את כל עניני חיי הרוח, ואף רוב ישראל מיאנו עבוד אלוהים, והקהילות הונהגו בצורת חול חילוניות בלא להכניס לתוכם את ערכי ועיקרי הקודש, ממילא הסתלקה הקדושה המעטה מהנהגת הייחוד הטבעית, והעולם כולו נעשה חול, וממילא כתוצאה טבעית ופשוטה מזה התעררה התנועה הנאצית ימ”ש, כאשר ידוע לכל שעיקר עניינם היה מלחמת חורמה בעצם המוסר והמצפון האנושי, והבינו (ע”פ ניטשה) שהעם היהודי הם הם המייצגים את המוסר והמצפון של העולם, וכל שאר הדברים אינם אלא גרורות וזרועות ארוכים של העם היהודי (כידוע מציוריהם המפלצתיים), ואין בכנסיה הנצרית או במוסר הטבעי כח אמיתי להחזיק עצמו, ואינם אלא יונקים מהיהדות, ועל כן כאשר יחסלו את עם ישראל, ה”י, יחוסל אף המצפון העולמי, והעולם יעמוד רק בעניינו החומרי והטכני חסר המוסר. כאשר כל זה היא תוצאה ישירה וקיצונית של כל המהלך הטכני חסר הערכים של העולם כולו בבחינת ‘מרשעים יצא רשע’.

ומחמת שאכן סילק העולם את אלוהים ממנו לגמרי, אכן ‘אם תעזבני יום יומיים אעזבך’ ‘אם תעזבנו יזניחך לעד’, ולא היה אלוהים מצוי בעולם, ועתה הייתה הנהגת הייחוד מנותקת כולה מהקב”ה, ומחמת כן הכח הקיצוני שכנגד, הכח הקיצוני הכופר בעצם מהות המוסר והאמת נעשה לכח המרכזי השליט בעולם, והייתה לו הרשות להשחית ולהרוג ולאבד רבים ועצומים, ואין דבר מונע בעדו. ועל כן אם עד היום הרע השולט בעולם לא היה תמיד רע עצמי ואמיתי, אלא אינטרסים אישיים [שבשורשם יכולים להיות טובים] שפעלו בדרך הרע, אך לא היה עניינם המוצהר ברוע כשלעצמו, ועל כן זה אף לא חידד את עם ישראל, ולא תמיד היה ניכר כאן מלחמת הטוב מול הרע, האמת מול השקר, והיו הדברים חצויים חלקם לכאן וחלקם לכאן, לא כאן ולא כאן. אך עתה כאשר הרוע עצמו שולט והוא הכח המרכזי שבבריאה, שאליו הדברים מתכווננים בצורה טבעית, נוצרת כאן ‘השגחה הפוכה’ לרעה, וכל פרטי העולם מתכווננים להרע לישראל ולהשמידם ולכלותם, מחמת שמרגישים שזה הכוח המנגד להם ביותר. ועל כן אמנם יש כאן את ההסתר פנים הגדול ביותר, אך מתוך זה מתגלה הגילוי פנים הגדול ביותר מהכיוון ההפוך, וזהו שאמר ה’ ביד נביאו יחזקאל ‘ונשפטתי אתכם פנים אל פנים’.

ובמצב זה של גילוי ההשגחה ההפוכה, עתה בחירת ישראל ועמידתם במקום הטוב, מתגלה מהמקום ההפוך והמנוגד לזה לגמרי, ויש כאן התגלות כמו במתן תורה שהתגלה ה’ על במת ההיסטוריה ואמר שהוא וישראל והתורה מאוחדים בצורה מוחלטת, כן אף כאן בצורה עולמית והיסטורית התגלה זיהוי זה מהכיוון ההפוך, והתגלה השטן בעצמו ואמר שה’ וישראל והתורה הם ענין אחד שא”א להפרידו, ואינו מוכן להפרידם, אינו מוכן לשרוף את התורה ולקחת את ישראל אליו לרשותו, מחמת שבהכרח ישראל מכילים בתוכם את התורה, ואין ברירה אלא להורגם, ועל כן בדיוק מהמקום הכי מרוחק מהקב”ה, התגלה ש’אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, בבחינת ‘אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח… אם אציע שאול הנך’. ומעולם בכל משך ימי הגלות הארוכים היה מקום לבעל הדין [בין בן ברית, בין שאינו בן ברית] לאמר אין כאן ענין מהותי בעם היהודי, ואי”ז אלא מקרה הגורל שלא שפר עליו מזלו והיה מפוזר ומפורד בין העמים ואין לו גואל ודורש. אך עתה כאשר הרע עצמו מופיע על בימת ההיסטוריה, ואומר את דבריו בצורה המפורשת ביותר, שעם ישראל הם הם מחזיקי המוסר והטוב, ובזה גופא מגמתו להילחם, אז אף העיוורים והאפיקורסים הגדולים נאלצים להודות שעתה עם ישראל נמצא במרכז הענין, הוא הוא מייצג האמת והמוסר, ואם כאשר הקב”ה בוחר בישראל זה הוא ה’פירגון’ הכי גדול שיש, ה”ה כאשר מקבלים מהשטן מכת חרב והרג ואבדן זה גם ה’פירגון’ הכי גדול שיש, והוכחת אמיתות התורה ונאמנות ישראל אליה מהכיוון ההפוך.

ועל כן השגחה הפוכה זו, היא אשר גילתה לישראל את מהותם הפנימית, והחימה השפוכה והנוראה, והגילוי פנים המוחלט והתחתיתי הזה, הוא הוא אשר קיבץ את ישראל והחזירם לארצם בכח גדול ובזורע נטויה. ודו”ק בכל זה כי הדברים עמוקים מאוד.

[הערה נוספת חשובה בענין זה של שכר ועונש כלליים ולאומיים, שקשורה לדרך הנהגת מידת הייחוד, ופעמים אף בהנהגת מידת המשפט. – אין התגלות דרכי ה’ או העלם פניו, בצורה פרטנית וממוקדת, אלא זה כעין מזג אויר, שכשקר לכולם קר, וכשחם לכולם חם, כן אם יש הנהגה מסויימת של חסד ורחמים או של צרה וצוקה, הרי היא עוברת על הכל בין הראויים לה בין שאינם ראויים לה, משום שאין הנהגת הייחוד כ’מעשה’ מיוחד, אלא כהנהגה כללית שעל פיה העולם מתנגד. ולא עוד אלא אף במכת בכורות שנעשתה ע”י התערבות אלוהית נגד הטבע, היה צריך נס מיוחד בשביל שמכה זו לא תפגע אף בבכורות ישראל, והיה צריך לעשות בשביל זה פסיחה מיוחדת על הבתים הישראליים, ויש על זה ענין גדול בתורה, ומבואר בזה, שבצורה הטבעית אפי’ פעולה ממוקדת של ה’ אינה מבחינה בין צדיק לרשע, היות והדברים פועלים מתוך מערכות העולם הטבעיות, וזהו שאמרו חז”ל ‘משניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע’. – ולולי שהיו הדברים עובדים בצורה טבעית, אין כלל ענין בעצם העולם הטבעי הזה שכולנו חפצים בו, ואכמ”ל כי קצרתי בשורה זו].

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

אגדה
הרב יחיאל מאיר

ושמרו דרך ה’

בראשית יח, יז-כ.  וה’ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה:  ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ:  כי ידעתיו למען

קרא עוד »
מחשבת ישראל
הרב יחיאל מאיר

קריאת שמע

[יחוד ה’, אהבתו, בשכמל”ו, ג’ הפרשיות, ברכות ק”ש, סמיכת גאולה לתפילה] א] ביאור פסוקי ‘שמע’ ‘ואהבת’ והקשר ביניהם דברים ו, ד-ה. שמע ישראל י-הוה אלהינו

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.