שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

תגובות אחרונות

הספר החדש ביותר באתר כרגע

שאול ודוד

תגיות המאמר

שאול ודוד
א
ביאת דוד לבית שאול
בספר שמואל (סימן טז) אנו קורים על מעשה דוד הנמשח ע”י שמואל בסתר מפחד שאול המלך שה’ הסיר את מלכותו ממנו ונתנה לרעו הטוב ממנו, ומשנמשח צולחת עליו אותה רוח ה’ אשר סרה בעת ובעונה זו מעם שאול, וכשרוחו הרעה מבעתתו, נקרא דוד (דווקא) ובא אל בית שאול המלך להפיג את רוחו הרעה ולחלוק עם שאול את רוחו הטובה שסרה מעם שאול אל דוד.
בהמשך (סימן יז) אנו קורים על מערכת ישראל למול פלישתים, כשגלית איש הבינים יוצא לקראתם בהצעתו להילחם אחד על אחד, ובני ישראל נבוכים מהצעתו, ועל דוד היוצא -אחר משא ומתן עם שאול- למלחמתו עם גלית ומנצח בה.
והנה אחר תיאור מלחמתו של דוד בגלית ונצחונו, בא מקרא זה המתמיה כל לב: “וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי”.
וכל הקורא יתמה, האיך יתכן ששאול אינו יודע מיהו דוד המנגן לו בכל הימים וכבר היה מודע לו ולבית אביו כמפורש לעיל שהוא ששלח, (וכבר תמהו בזה חז”ל וכלשונם רות רבה א, ט – ‘אתמול הוה משלח לאמר לישי (שם טז) “יעמד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני” ועכשיו הוא שואל עליו?!’), ואם נימא רוחו הרעה הייתה בעוכריו (כאשר יאמרו מקצת מפרשים) עדין יקשה על אבנר, האיך לא יידע שר הצבא מיהו נער שעשועיו של המלך, וגם מדוע אבנר שצווה ע”י המלך לשאול בשמו, אינו שואל אותו, ורק אח”כ כשבא עם ראשו של גלית הכרות הוא מביא אותו אל המלך שישאלו, וגם למה לא שאלו המלך בעצמו מתחילה אם לא יידע מיהו, רק דרך אבנר, וחז”ל וכל המפרשים האריכו למעניתם, ואענה גם חלקי, וגם ייכלל בכך עומק דברי חז”ל (שם) שהביאם רש”י על אתר.
והנה בעיקר דברי ימי המלחמה בין ישראל לגויים שסביבם, בולט ההבדל שגם אחרי שכבר לא היו סומכים על הנהגה ניסית, והיו צריכים ללחום בחרבם, עדין לא היו לוחמים כדרך הגויים ברכב ברזל, אלא היו באים תמיד במארב ובתחבולות, כאשר רואים אצל מלחמת יהונתן בפלישתים ובעוד מקומות, ובנקודה הזאת כאילו תפס אותם גלית שאינם מוכנים באמת למלחמת פנים אל פנים, ביודעם שאין בהם כוח וגבורה כדרך אומות העולם, ואינם יודעים להילחם באמת אלא ע”י תכסיסים ומארבים, ואכן בני ישראל נבוכו מאד מהצעתו, שלא היה בהם כוח וגבורה לעמוד מולו.
עד שבא דוד שאכן היה בו העוז והגבורה שלא היו מקובלים בכלל ישראל, משאול המלך הבינימי בכל הווייתו ועד אחרון העם, וכידוע עוז זה בא לו לדוד מפני היותו נין ונכד לאימה של מלכות רות בתו של עגלון מלך מואב (וברות רבה ב ט מבואר שגלית מבני ערפה הוא), ועדין אנחנו רואים את החילוק בינו לבין גלית, כי אינו בא אליו לבוש שריון, ואינו עושה את מלחמתו בכוח הזרוע, אלא כל כוחו ברוח הגבורה שלבש ובמלחמת בזק מהירה.
והנה יחסו של שאול לדוד קודם ששמע את הנשים המשחקות ואומרות ‘הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו’, הוא לכאורה חיובי, ולאחר שהיכה את גלית הוא עוד מתעצם לקחת אותו אל ביתו, ולבלי הניח לו לשוב אל אביו, וממנה אותו על אנשי המלחמה, ומצד שני נראה שהוא חושש ממנו, ואינו יודע מה טומן הוא בחובו, (שהרי לא מסתבר שרק מה ששמע מהנשים גרם לו מהפך כזה), ומסתבר מאד שהסיפור הזה של שאלת שאול על דוד הובא דווקא אחר מעשה הניצחון ולא לפניו, כי הניצחון הוא המביא את המהפך ביחס שהתחיל עוד קודם מחמת החשש שהתחיל להיות לו משעה שיצא לקרב זה, והבין שמשהו קורה כאן, (וכ”מ ברות רבה שם עי”ש), ומעשה זה משמש הן כהקדמה ליחס שאול והן כהקדמה ליחס יהונתן, המתואר שמהיום ההוא (דהיינו אחר דברי דוד שאמר לשאול ‘בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי’), נקשרה נפשו בנפש דוד.
ולכן נראה ששאלת שאול לאבנר שר צבאו ובן בריתו על דוד לא הייתה רק ‘בן מי העלם הזה’, אלא מבטאת את החשש ואת התמיהה הזאת.
אולם נראה עוד, שכאמור דבר זה היה חסר תקדים בעם ישראל להילחם כך כדרך הערלים פנים מול פנים (דו – קרב), ולכן הבין שאול שיצוק במקורו של דוד דבר סתר, ולכך שאל מי הוא הנער הזה?, ואבנר (מעין דברי חז”ל ביבמות עו: עז. אחר טענות דואג האדומי) השיב שאכן אינו יודע טיב יחוסו, ושאול בקשו שאכן יברר – מיהו העלם (נעלם) זה?.
ואבנר, כשהגיע דוד עם הראש הכרות בידו, בא להראותו לשאול, כאומר ראה האם דרך ישראל לו, וכי היכן מצאת בן ישראל שילך עם ראש כרות בידו, הלא סימן מובהק הוא שאכן בדמו מעורב דם אשר שלא מזרע ישראל המה, אמנם תשובת דוד האמיצה והנכוחה, לא כי, אלא בן ישי אני, טהור ביחסי אני מהמשפחות המיוחסות בישראל משבט יהודה, והתשובה הזאת התמה, לעומת חרדת שאול, המנסה לנתק אותו מכאן והלאה מבית אביו, להכניס אותו אלא מלכותו, היא שקושרת את נפש יהונתן עם דוד בברית נצח.
ב
דוד הנרדף
באופן כללי יש להבין מהות העניין של המרדף אחר דוד האיך הוא מתחבר למלכותו דווקא, האם יש כוונה שילמד קצת איך להיות נרדף שעי”כ אלהים יבקש את הנרדף, ולמה אירע לו כזאת?
והנה נראה בחוש למתבונן שיש כאן מעין הלוך ושוב בהנהגת שאול, כ’מיטב’ רוחו הרעה המתעתעת בו, וכשתוקפת אותו רוחו הזאת מתחיל הוא לעשות פעולות עד שבפירוש הוא מתנכל להרגו, ושוב חוזר חלילה מזכירים לו ונזכר, פעם ע”י יהונתן, ופעם ע”י דוד בעצמו, וחוזר בו, ושוב מתחיל, וכל פעם לפחות בהתחלה זה מתחיל מרוח רעה, ובסוף סרה מאיתו ע”י דוד או יהונתן או כשבא עד מקום שמואל והחל להתנבאות, כך שזה נראה מעין מטולטלת כזו של רוח רעה וטובה, והכל יש לעיין, שמתנהל למעלה מהשכל, ומעין רוח עליון מבעתתו, ופועל, ואומרים הגם שאול בנביאים, ולא מצינו נענש על רדפו את דוד, ולא מצינו גם מי שעוצר אותו, אבל מצינו שיהונתן אומר לו שבוודאי לא יצלח וגם אביו יודע כן, וזה מפליא שהוא נעשה כעין מוכרח על דעת עליון לכל העניין, ויש אומרים שחשבו למורד במלכות, אבל אין זה מספיק, ומה גם שאינו נכון, והכל נראה משמים, אבל מה העניין בזה?.
והנה ספר תהילות דוד חלקו הגדול מסביב לזה, ונראה בחינה של מעלה שיהיה כך להירדף, ושה’ יאהבו ולא יזיח דעתו, וייהפך לבבו, לירא ואוהב, ומאמין ובוטח, ומאת ה’ הייתה זאת גם לאפשר למלכות שאול עד הסוף שנמנה לה, ומבחינתו יש איזה צדק כנראה ברודפו את דוד, אף שאין אנו מבינים האיך רשאי בזה, אבל כמעט אנו מוכרחים לזה, אף שזה קשה לנו, וברית יהונתן מאידך, היא ברית מופלאה של אהבה נפלאה שקשר כשדוד אמר אני בן ישי הלחמי, ומפליא איך שקשר נפשו וגורלו, בשעה זו שהרגיש באמירה טבעית זו, את כל מלכות יהודה באה, וכי צריך לקשור עמה גורלו, ואף שאול הרגיש בזה בתחילה, אף שחשש ורצה לכבוש אותו עמו, כדי לנצחו, ומפליא הדבר, איך דוד לא רצה בכך, שלא רצה להתחתן במלך, עד שהציע לו את ערלות פלישתים או אז חפץ בדבר, להתנהג כגיבור, אבל סוף דבר הייתה מיכל בת שאול צריכה להצילו בעור שיניו, וכל זה הואיל לו, כשגם אביגיל לבסוף מיתנה אותו וחזינן דבעי מיתון, וזה מצידו לימוד שלמד בהיותו נרדף ובנה את אושיות מלכותו.
ומפליא איך שהכוהנים לא ידעו מכל זה, ובתמימות רצו לתת לו החרב שהייתה שם, שזה נראה ממש משמים כדי לחזק רוחו, ואולי הברית עם שאול הייתה צריכה להיות להיפרם כעת עד הסוף וששום דבר לא ייקח מבית שאול כעת אף לא פת לחם מעם יהונתן אהובו, והכוהנים באו אתו, וכך כל העם נהה אחריו, ומלכות שאול נכבית והולכת, ואדרבא חינו מתרבה, אבל בכל זאת כנראה שאול לא נתבע על כך וכנ”ל, כי באמת לא היה יכול להואיל בכך כלום ורק לשם מלכותו, בשקיעתה עשה כן שלא יכחד מאליו, וכנראה מאת ה’ הייתה זאת, והדברים עוד טעונים ביאור רב.
ועיקר עניין נרדפות דוד היא מלכות המשיח, שמעיקרא חשוכא ולבסוף נהורא, וכדרך כל הבריאה גם עניין יהודה הוא תמיד בתחילה בחושך, כמו יהודה ותמר, רות ובועז, וכן דוד ממכלאות הצאן יצא למלוך, ונרדף עד הצוואר, והכל בהשכל, לתת המלוכה להולכים בחושך ראו אור גדול.

ג
מעשה נבל הכרמלי
בסוף ספר שמואל מצינו את אחרוני רדיפות שאול את דוד, ומעשה נבל הכרמלי, ויש להבין היכן עומד סיפורו של נבל זה ומה השייכות שלו לכל העניין, שלכאורה הוא מקרה פרטי ומה באו לספר בזה, ויש לעיין.
והנה עיקר סיפורי דוד הנרדף כבר הבאנו שהוא שלב הבניה של מלכות דוד, דווקא מתוך הנרדפות שתצא המלוכה, אבל יש בה עוד כוונה לבנות מלכות דוד, דווקא מתוך האיפוק והכבוד למלוכה, שע”י זה בונה דוד את הכבוד למלכות, דוד נראה כאן ההפך משאול, שאול מתייחס בפליאה על דוד איך לא הרגו, ודוד מיצר אף על כריתת כנף שאול, כי הוא משיח ה’, דבר זה מוסיף קומה לעצם המלוכה, במה שאינו שומע לאבישי, והוא מכבד את המלכות.
ונראה שסיפור נבל מבקש לבנות עוד קומה נוספת בעניין זה, דוד אינו חושב לשתוק על מעשהו של נבל ששמו כן הוא, בחושבו כי מעשהו מצדיק נקמה מצידו, אולם שומע בקול אביגיל אשת נבל, ומתאפק, ואומר לה ברוכה את וברוך טעמך, באיפוק הזה, שאמנם אינו כלפי מלך אלא כלפי אזרח מישראל, מאציל על עצמו דוד כוח נוסף, האיפוק הזה הוא עצמו מידת המלכות, (וכמו שראינו דבר זה שימש את דוד גם בבוא היום כשקללו אותו שמעי בן גרא).
ד
שאול ובעלת האוב
הנה בכתובים לא מופיע לכא’ עצם העבירה שעבר בכך (ולא עוד אלא שמלכתחילה הלא הוא שהסיר ועי’ מלבי”ם שהסיר דווקא בגלל מות הרואה, ולולי דבריו נראה שהזכיר כאן בגלל המעשה והקשר ביניהם להלן) אבל בדה”י (א, י) הוזכר זאת בקשר לסיבת חורבנו וכמש”נ שם “וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי”. ולכא’ אינו מובן, שעל אף שכפשוטו חטא גדול חטא בזה, שעבר על מה שנא’ בתורה אל תפנו וגו’ ומיתתו מפורשת בתורה בסוף קדושים ביד”ש ובידי אדם, , אולם לכאו’ מה זה שייך לחטא במלכותו, דלכא’ הוא חטא פרטי ואינו שייך למלכותו, (ואולי יתכן עפ”י פשוטו שמה שהוזכר שם הוא בעונש מיתתו ולולי זה לא היה נגזר עליו מיתה, ומכל מקום נראה מהלשון שם שהוא חטא במלכותו).
‘וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל’ וכפשוטו אין מובן למה דווקא כשראתה את שמואל הבינה שהוא שאול, וחז”ל והמפרשים כתבו בזה למעניתם עי’ בדבריהם, ועוד צ”ב.
ואולי יש לבאר דעיקר ההסרה של האבות והידענים אינו רק הסרה בעלמא, שלא יתעסקו עם זה, אלא ההסרה היא אמתית שדבר זה אינו שייך יותר לעסוק בו, מחמת שעובר מן הארץ, ועל כן או שכלל לא מצליחים בו או שזה סיכון גדול מאד, כי ברגע שדבר כזה אינו מצוי ושכיח, העיסוק בו הוא מסוכן, או בכלל לא אפשרי, ועל כן פחדה מאד בתחילה, וכשראתה גודל הצלחתה, שהעלתה אף את שמואל הנביא, שלכא’ כלל לא היה בכוחה, הבינה שיש דברים בגו, ויראה מאד שיתנקם בה כי זה סיכון גדול, וגם הבינה שכנראה מה שיכולה לעלות זה בגלל ששאול שהוא אחראי על ההסרה, תומך כעת ומעוניין בזה.
ומכאן אנו רואים גודל העוון בעניין, שהסרה זאת שהייתה יכולה להיות מעין הסרה של הע”ז, כעין מה שעשו חכמים ליצרא דע”ז שכלתה מהעולם, יכלה להיזקף לשאול, אמנם שאול כאילו החזיר את הדבר, ומי יודע יתכן שנזקף לחובתו עוד הרבה מאי כילוי הע”ז בבית ראשון, בעקבות החזרה זאת של תרבות האבות והידעונים, כי כאמור הוא עניין תלוי תרבות ואם נצרכים לו, הרי הוא קיים, וכן ע”ז, ולכן אינו נחשב כחטא פרטי אלא כחלק מאיבוד מלכותו וחסרון הנהגתו בעניין כילוי הרע כעמלק.
אולם את מהלכו שאול יש לפרש, שהבין שכל טעם התורה להסיר את האבות והידעונים זה רק עד כמה שנביא מקרבך
ומכל הנ”ל ראינו הנהגתו של דוד שהובילה אותו למלוכה, דוקא בחוזק של האיפוק, לעומת חולשת הנהגתו של שאול, בגללה נלקחה מלכותו ממנו, ונתנה לרעו הטוב ממנו וכמו שנתבאר.

ה
עלית דוד
ולהלן (ספר שמואל ב), מבואר עלית דוד שלאחר מות שאול עד שישב על כיסא מלכותו כיסא ה’ במצודת דוד בירושלים. ובספר ד”ה (א, יא) קיצר מאד ולא סיפר כל המלחמה שהייתה בין בית שאול לבית דוד וכל הנלווה לכך, רק שבאו כל ישראל להמליך את דוד ותו לא, וכשמתואר שם כיבוש מבצר היבוסי בפסוק אחד הוא במובן מסוים כהשלמה על הפסוק אצלינו בעוד שהוא משמיט את עניין העורים והפסחים, שבשמואל (שם ב, ח) נאמר ‘וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת’, ואילו שם (שם ו) נאמר ‘ויַֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ’. הרי שכאילו אצלנו נשמט מהקרא מה שאמר דוד, וצריך ביאור כל החילוקים שבין הספרים.
והנה כל עניין ספר ד”ה הוא ספר מלכי יהודה, ומשמיט כל עניין שאינו לכבודם ומאידך מאריך בכל מה שהוא לכבודם, וכנראה כל השתלשלות ירידת בית שאול למול דוד, לא חשבו כעניין עקרי, כי באמת המלוכה ניתנה לו מאחרי מות שאול, אלא שהיה ככל דרך המלוכה של דוד שלא ניתנה לו מאז שנמשח אלא אחרי תהליך ארוך עם הרבה מאד ניסיונות ותהליכים טבעים עד שכל ישראל באו והמליכהו כדבר ה’ ביד שמואל הנביא, וכמו שבארנו שכל זה היה כדי לנסותו לבחנו ולצרפו בכור הבחינה בחינה אחר בחינה, שימצא כשר וראוי והגון למלכות, שלא היה מוכן לקבל כביכול תמך במלכותו מהריגת כל השייכים לבית שאול המלך, ולהפך דאג שכל מי שכביכול בישר לו בשורות כאלו בחושבו למצוא חן בעיניו יומת, שלא יעלה ולא ייזכר כן במלכותו, ויואב בן צוריה שהיה אמנם מאנשיו הנאמנים והמסורים, לא אבה דוד בדרכיו הקשים ובבוא השמועה שהרג את שר ישראל אבנר בן נר קרע בגדיו ואמר בין השאר ‘וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ’, ויתכן שעל כן לא נזכר כאן מה שאמר דוד, שהוא בעצם היה לצנינים בעיניו מה שגרם דבר זה לעלית יואב (וכן משמע במדרש שהביאו המפרשים שם שכביכול היה כאן השפלה לדוד) וד”ה הביא את שאמר דוד, כי לא כתב את כל סיפור יואב ודוד, שהשמיט מה שלא נוגע ליחס וכבוד מלכותו כאמור.
ועניין העיוורים והפיסחים שנאי נפש דוד, עי’ ברלב”ג שע”ד הפשט היתה מעין מכונה כזאת של צלמים בצורת עוורים ופסחים שהייתה מגינה על המצודה הזאת, ויתכן שהוא מעין רמז על כל תקלות דוד שהיו עד כה בבאו לשבת על כיסא ה’, שמפיבושת היה פיסח, ואולי שאול ועבדיו היו כעין עוורים שלא רצו לראות את מה שכל ישראל ראו שדוד הוא המתעתד למלוכה על כל ישראל, וזה מתאר כעין ראי את הניסיונות של דוד עד עתה, בהם התנהל ביתרון דעת והשכל, לבלי לקדם את מה שלא היה צריך לקדם אלא לחכות שהמלוכה ודבר ה’ יגיע בעיתו ובזמנו, ולכן לא נלחם בדבר ולהפך נתן לדברים לקרות כפי שיקרו, ורק כאן ביטא את כל שעבר עליו במלחמתו בצלמים אלו, עד שישב במצודת ציון היא עיר דוד וישב על כיסא ה’ אשר כננו ביתרון הֶכְשֵׁר, (וזה הטעם שלא נזכר כל עניין זה בד”ה שהרי הושמט שם כל מה שקדם).
וגם אחרי שנבחר בבואו להילחם עם הפלישתים בעמק רפאים, הוצרך בפעם השנייה להמתין לקוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים, להראות כי אין מלחמתו בידו וזקוק הוא להמתין לקול ה’ המנהל עולמו בכל הדרכים הנסתרות ככל דרכו הארוכה שעשה עד למלכותו, ורק בעשותו כן ‘אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים’.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

דבורה הנביאה
הרב משה מרדכי אייכנשטיין

שקמתי אם בישראל

פרשת דבורה ‘שקמתי אם בישראל’ בכוח שירתה מולידה דבורה את עם ישראל מחדש הנה בפרשיה זו של שירת דבורה יש להתבונן בכמה דברים מרכזים, האחד

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.