שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

תגובות אחרונות

הספר החדש ביותר באתר כרגע

מהי הברכה על בורקס בשר

הערה: המאכל שבתמונה אין הכרח שיש קשר בינו לבין הנידון ההלכתי בכתבה זו.

בפרשת בהעלותך נזכר שביקשו בני ישראל מהקב”ה בשר לאכול, והוא שלח להם שלוים מן הים. מכיוון שהם לא ביקשו כראוי ורק באו להתלונן, הם נענשו ומתו. בדברי התורה מתי הם מתו אנו מוצאים סתירה: מצד אחד אומרת התורה שבעוד הבשר בין שיניהם הם מתו (פסוק לג), ומצד שני כתוב שהם יאכלו בשר חודש ימים עד שהבשר יצא מבין שיניהם (פסוק כ’).

הגמרא במסכת יומא (עה ע”ב) עמדה על הסתירה וכתבה, שיש לחלק בין שני סוגי אנשים שביקשו בשר, בינוניים ורשעים. הבינוניים מתו מיד ולא סבלו, והרשעים התענו חודש עד שהם מתו מהבשר:

”הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים. הא כיצד? בינונים לאלתר מתו, רשעים – מצטערין והולכין עד חדש ימים.”

על בשר מברכים שהכל, אולם צריך לברר איזו ברכה בני ישראל היו מברכים, במידה והם היו עושים מהשליו בורקס בשר, כפי שנראה דין זה לא פשוט בכלל ובכך נעסוק השבוע.

עיקר וטפל

נפתח בסוגיית עיקר וטפל. הגמרא במסכת ברכות (לו ע”ב), מביאה מחלוקת בין רב יהודה לרב כהנא, מה מברכים על דייסא שהיא כעין חביץ קדרה (דייסה עשויה מסולת, שיש בה הרבה מאוד דבש).

רב יהודה סובר, שמכיוון שרוב התבשיל עשוי מדבש הוא נחשב העיקר במאכל, ולכן יברכו על המאכל שהכל נהיה בדברו. רב כהנא לעומת זאת סובר, שמכיוון שיש בתוך העיסה סולת והיא מחמשת מיני דגן, תמיד היא נחשבת עיקרית, גם אם רוב התבשיל לא עשוי מחמשת מיני דגן ולכן יברכו מזונות:

”רב יהודה אמר: שהכל – סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות – סבר סמידא עיקר.”

להלכה מביאה הגמרא את דברי רב ושמואל שפוסקים כרב כהנא, שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות, אפילו אם רוב התבשיל עשוי מדבש.

אומנם דין זה לא כל כך פשוט. הגמרא לאחר מכן (לט ע”א) מביאה, שלא תמיד חמשת מיני דגן נחשבים כעיקר, ותבשיל של סלק שמערבים בו קמח ברכתו בורא פרי האדמה. בטעם הדבר כותבת הגמרא, שמכיוון שהקמח בתבשיל הסלק בא רק לדבק (להחזיק, או לעצב) את התבשיל, ולא בשביל לתת בו טעם או להשביע, הוא לא נחשב העיקרי במאכל, ולכן אין ברכתו של המאכל מזונות.

אם כך נמצאנו למדים, שרק כאשר הקמח/הבצק בא לתת טעם או להשביע, ברכתו של התבשיל הופכת להיות מזונות, משום שבכהאי גוונא הקמח הוא העיקרי. אמנם, כאשר הקמח בא רק לדבק את התבשיל, או לתת לו צבע יפה או ריח, ברכתו של התבשיל תהיה כברכתו הרגילה בלי להתחשב בכך שיש בו קמח (רמב”ם ברכות ג, ו. רא”ש ו, ז. ועיין במאירי לז ד”ה כל) וכך פוסק השולחן ערוך להלכה (או”ח רח, ב):

”חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל (עיין הערה למספר דוגמאות[1]).”

פת הבאה בכיסנין

עד כה ראינו שתבשיל שיש בו קמח שבא לתת טעם או להשביע, ברכתו של התבשיל נגררת בעקבות הקמח. אומנם כיצד אפשר לדעת האם אותו התבשיל הוא לחם שברכתו המוציא, או עוגה שברכתה מזונות? הרי בשניהם יש קמח שתפקידו להשביע!  בשביל זה צריך להיכנס לסוגיית ‘פת הבאה בכיסנין’.

הגמרא מביאה את רב יהודה שהביא לפני חכמים פת הבאה בכיסנין. כאשר הוא שמע שהם מברכים המוציא והוא תמה עליהם, מדוע הם מברכים המוציא הרי ברכתה של פת הבאה בכיסנין היא מזונות. הם השיבו לו:

”דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: ‘פת הבאה בכסנין’ מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא.               אמר להו (= להם): אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה (= השיבו לו): והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות – מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא (= והרי אתה בעצמך אמרת שמברכים על לחמניות המוציא)! שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו – לא (השיב להם, לא תמיד מברכים על פת הבאה בכסנין המוציא, אלא רק שקובעים סעודה).”

כלומר הם סברו שעל כל פת הבאה בכיסנין מברכים המוציא. הוא הסביר להם שרק אם קובעים סעודה על פת הבאה בכיסנין, אז מברכים עליה המוציא[2]. במידה ולא קבעו עליה סעודה, מברכים על פת הבאה בכיסנין מזונות. נשאלת השאלה, מה ההגדרה של פת הבאה בכיסנין שעליה מברכים מזונות, ומצינו בכך שלוש שיטות בראשונים:

  1. רש”י (ברכות מא ע”ב ד”ה פת הבאה) והרמב”ם (ברכות ג, ט) פירשו, שמדובר במאפה ששמו בעיסה שלו הרבה תבלינים, שמן, ביצים וכדומה ביחס למים, כלומר שאם שמו בעיסה חצי כוס מים, אז אם יש כוס תבלינים, שמן, ביצים וכדומה מברכים עליה מזונות: ובלשונו של רש”י: ”ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים… לא הטעינוה ברכה מעין שלש” (עיין הערה[3]).
  2. רבינו יונה ורבינו חננאל (רבינו יונה כט ע”א בדפי הרי”ף ד”ה שאין לך) פירשו, שפת הבאה בכיסנין זה מאפה, העשוי בצורה של כיס, שמכניסים בפנים דברים שונים. בלשונו של רבינו יונה: ”פת הבאה בכיסנין, רוצה לומר הבאה בכיסין, שעושין מן העיסה כמו כיס ומכניסין בפנים שקדים ודבש ומיני מתיקה”.
  3. הבית יוסף (או”ח סי’ קסח) הביא את פירושם של הערוך ורב האי גאון, שפת הבאה בכיסנין היא בעצם קרקר/לחמית, שכוססים אותה, ובלשונם: ”פת הבאה בכיסנין הם כעכין, והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה”.

אם כן מצינו שלושה פירושים בגדר פת הבאה בכיסנין. להלכה פסק השולחן ערוך (או”ח קסח, ז) ככל הדעות, דהיינו שבשביל שמאפה כלשהו יוגדר כלחם, צריך: 1. שרוב העיסה שלו תהיה ממים ולא מתבלינים (עיין הערה 3 לעיל). 2. שהוא לא עשוי כעין כיס. 3. שהוא לא יהיה עשוי כקרקר. במידה ויש בעיסה אחת מההגדרות הנ”ל, ברכתו של המאפה הופכת להיות מזונות.

בורקס בשר

לפי כל מה שאמרנו עד כה, ברכתו של בורקס בשר אמורה להיות בורא מזונות. הסיבה לכך היא, שאומנם יש בשר בתוך הבורקס והוא הרוב, אבל כפי שאמרנו לעיל, הבצק בא לתת טעם/להשביע, לכן נחשב העיקר ועליו מברכים. ברכתו תהיה מזונות ולא המוציא, מכיוון שהוא גם עשוי כעין כיס (הגדרה 2 לעיל בפת הבאה בכיסנין), ולפעמים הבצק נעשה עם הרבה שמן ומרגרינה (וכהגדרה 1 לעיל), ולכן הוא מוגדר כפת הבאה בכיסנין.

אך למרבה ההפתעה פוסק השולחן ערוך (קסח, יז):

”פשטיד”א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון.”

מדוע הוא פסק כך? מצינו בדבר זה שתי גישות באחרונים:

  1. אפשרות ראשונה מופיעה בט”ז (ס”ק כ), במהריק”ש (סי’ יז) ובעוד אחרונים, שבאמת גם בורקס ממולא בשר/דגים מוגדר כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות. אם כן, מדוע כתב השולחן ערוך שברכתו המוציא? כי בסעיף הזה מדובר במצב שהוא אכל הרבה בורקסים וקבע עליהם סעודה. במצב כזה גם פת הבאה בכיסנין ברכתה המוציא כפי שראינו לעיל, וצריך ליטול ידיים, לברך המוציא וברכת המזון.
  2. אפשרות שניה מופיעה במגן אברהם (ס”ק מד) ובמשנה ברורה (ס”ק צד) ובעוד אחרונים, שיש חילוק מהותי בין בורקס ממולא בשר, גבינה ודגים, לבין בורקס ממולא בשוקולד וכדומה. בורקס שוקולד, מהותו היא לקינוח, מתיקה וכדומה, בורקס בשר לעומת זאת דרכו לאוכלו לשביעה, ולא לקינוח. לכן הם סוברים שאדם שאוכל בורקס בשר יצטרך לברך בכל מקרה המוציא, ואפילו אם הוא אוכל מעט ממנו (ועיין בסוף דברי רבינו יונה לעיל, משם ראייה לשיטה זו).

אמנם, יש לציין שהמשנה ברורה סייג את הדין, וכתב שבמקרה ובורקס הבשר משמש בצורה מובהקת כקינוח, וברור שלא קובעים עליו סעודה אף פעם, כולם מודים שמברכים עליו בורא מיני מזונות.

להלכה

למעשה: במידה ואדם אוכל בורקס בשר בתוך סעודה שלמה או כשיעור קביעת סעודה, כולי עלמא יודו שצריך לברך עליו המוציא, מכיוון שזה נחשב קביעות סעודה. במידה והוא לא אוכל שיעור קביעות או בתוך סעודה, לדעת הט”ז הוא יברך מזונות, ואילו לדעת המשנה ברורה המוציא.

יש אחרונים, וביניהם כף החיים (או”ח קסח, קלז), פרח שושן (כלל א’, יג) ועוד, שכתבו למעשה שירא שמים או יאכל בורקס בשר רק בתוך סעודה שהוא אוכל בה לחם, או שהוא יאכל ממנו שיעור קביעות סעודה ייטול ידיים ויברך המוציא, ובלשונו של שו”ע הרב:

”וכל עיסה שהמילוי טפל אליה אף על פי שאוכלה לבדה אחר שנטל המילוי ממנה אינו מברך עליה אלא בורא מיני מזונות ולא המוציא… אמנם, אם המילוי הוא מדברים שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וגבינה וביצים וירקות ברכתו המוציא. ויש אומרים שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם ולעולם מברך בורא מיני מזונות אלא אם כן אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו והעיקר כסברא הראשונה וירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע”

שיטת הילקוט יוסף

עד כה דיברנו בשיטת המשנה ברורה ועוד פוסקים, שבכל עניין כאשר יש בשר בתוך הבורקס, מיד ברכתו הופכת להיות המוציא. הסברא בכך היא, שאנו לא מסתכלים על הצורה שבה המאכל עשוי, אלא למה הוא משמש. לכן גם אם הבצק של המאכל עשוי מתבלינים, עדיין ברכתו המוציא, כי דרכו של בורקס לאוכלו לשביעה.

אמנם דעת הילקוט יוסף (שארית יוסף ח”ג) הביא בשם מספר פוסקים, שלא כך. הוא טען, שרק כאשר הבורקס עשוי מבצק שרובו מים, אז מברכים עליו המוציא, אבל במידה והבצק עשוי מתבלינים וכדומה, ברכתו מזונות (אלא אם קובעים עליו סעודה).                    לפי שיטתו, כאשר השו”ע פסק שמברכים על פשיטדא המוציא, הוא לא בא לחדש שתמיד דמברכים עליה המוציא כמו המשנ”ב, אלא שכאשר הבצק עשוי מקמח ומים, למרות שבדר”כ על בורקס העשוי ככיס מברכים מזונות, במקרה הזה מברכים המוציא.

[1] דוגמאות מצויות לסבר את האוזן: עוגה משוקולד שיש לה תחתית מבצק. אם התחתית באה רק להחזיק את השוקולד שלא יתפרק, אז הברכה על העוגה תהיה שהכל (במידה ולא מעורבב בה קמח שבא לתת טעם), אבל אם יש לתחתית מבצק טעם טוב, אז ברכתה של העוגה תהיה מזונות, על אף שרוב העוגה עשויה משוקולד. כיף כף – מזונות. בוטנים אמריקאים מצופים בקמח מתוק, ברכתם תהיה מזונות, ולא בורא פרי האדמה. גרעיני חמנייה לעומת זאת ברכתם אדמה, מכיוון שהקמח שנמצא עליהם לא בא לתת טעם. וכן על זה הדרך…

[2] לא ניכנס כעת לשיעור קביעת סעודה, דבר הנתון במחלוקת גדולה. רק לרווחא דמילתא, עיין בדברי ערוך השולחן (או”ח קסח, יח), שדן לגבי הקידושים, וסיים במילים ”והוא רחןם יכפר עוון”.

[3] יש מחלוקת בין השולחן ערוך לרמ”א (קסח, ז), איזו כמות של תבלינים צריך שתהיה בתוך העיסה, בשביל שהמאפה יוגדר כפת הבאה בכיסנין. לדעת השולחן ערוך מספיק שהתבלינים יתנו קצת טעם, ואילו לדעת הרמ”א הרבה טעם. יש מחלוקת נוספת בין האחרונים איך להבין את הרמ”א (השו”ע בוודאי מתייחס לטעם), האם צריך רוב טעם בעיסה, או רוב כמות של תבלינים בעיסה, עיין בט”ז (קסח, ז) ולעומתו בשו”ע הרב (קסח, יא). נפק”מ במחלוקת זו היא, ברכה על פיצה ועל לחמניות ‘מזונות’ של אנג’ל. ואין כאן המקום להאריך בנושא גדול זה.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

לפוסט הזה יש תגובה אחת

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

ג'ירפה
הרב יגאל גרוס

האם מותר לאכול ג’ירפה

פתיחה בפרשת נח, מצווה נח על ידי הקב”ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה כדי שיוכלו לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. מהבהמות, העופות והחיות הטהורות הכניס

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.