שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

הספר החדש ביותר באתר כרגע

אכילה ושתייה בכלי לא טבול

בפרשת מטות מסופר על מלחמת בני ישראל עם מדיין. לאחר הניצחון ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולאחר מכן לטהר אותם במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע”ב) לומדת מכך שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף להעברתם באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי ”לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל” (ירושלמי עבודה זרה ה, טו):

משנה: הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. גמרא: תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי (= מניין)? אמר רבא, דאמר קרא: ”כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר”, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת (= התורה הוסיפה טהרה נוספת, שהיא טבילת כלי חדש בארבעים סאה).

הרמב”ם (מאכלות אסורות יז, ג) והשאילתות (מטות קלז) פסקו להלכה, שבמידה ואדם לא הטביל את הכלים שלו, יש עליו איסור לאכול ולשתות בהם, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ”א[1] (יו”ד קכ, ח) (שלא כמהר”ח אור זרוע סי’ סא, והרי”ד ע”ז עה ע”ב שהתירו).  אמנם במידה ובישלו בכלי לא טבול, כתבו התוספות (ד”ה וכולן) והרא”ש (ה, לו) שהאוכל בו לא נאסר באכילה, וכך פסק הרמ”א.

בעקבות כך נעסוק הפעם בחלק מהלכות טבילת כלים, ובפרט בשאלות: 1. האם מותר לאדם לאכול במסעדה או בבית מלון, שהכלים שלהם לא טבולים. 2. האם מותר לאכול בבית של חבר, כאשר הכלים לא טבולים.

אלו כלים צריכים טבילה

כלי אבן, עץ וזכוכית

כפי שעולה מלשון הפסוק בתורה (לא, כב), רק כלי מתכות חייבים בטבילה, וביניהם: זהב, כסף, נחשת, ברזל, בדיל ועפרת. אמנם, הגמרא בעבודה זרה (עה ע”ב) אומרת, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה:

”רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים (= רב יצחק קנה מגוי כלי העשוי מאדמה), סבר להטבילה, אמר לו ההוא רבנן ורבי יעקב שמו, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן (= פירש לי רבי יוחנן): כלי מתכות אמורין בפרשה (מטבילים רק כלי ממתכת). אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו.”

כלומר, מכיוון שלאחר שזכוכית נשברת אפשר להתיך אותה ולהרכיב אותה מחדש ככלי (רש”י ע”ז עה ע”ב ועוד פוסקים) או מכיוון שיש ספק אם היא נחשבת ככלי ברזל שחייבה התורה בטבילה (איסור והיתר כלל נח, נ), הצריכו חכמים לטבול גם כלי זכוכית עם ברכה. כלי אבן, עץ או חרס לעומת זאת (וכן כלים חד – פעמיים), לא צריכים טבילה כלל.

אמנם יש חילוק בין ברזל לזכוכית, בעוד שטבילת כלי ברזל לרוב הפוסקים חיובו מדאורייתא (רמב”ן, תוספות, שו”ע יו”ד קכ, יד, שלא כחלק מההבנות ברמב”ם), טבילת כלי זכוכית לרוב הפוסקים היא מדרבנן (ספר הישר סי’ סז, נוב”י יו”ד קמב, שלא כמאמר מרדכי).

כלי פלסטיק

לכאורה לפי טעמו של רש”י, היה מקום גם להטביל כלי פלסטיק, שהרי אפשר להתיך אותו וליצור כלי מחדש (לפחות בחלק מסוגי הפלסטיק), ואכן יש שנקטו כך להלכה (מנחת יצחק ח”ג, עו. אך כתב להטביל בלי ברכה).

אך למעשה רוב ככל הפוסקים נקטו, שאין חובה להטביל כלי פלסטיק, או משום שהוא נחשב כמו כלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ח”ז, לז), או משום שחז”ל גזרו רק על כלי זכוכית, ולא על כלי פלסטיק (מלמד להועיל יו”ד ב, מט).

השלכות לרמת החיוב

לעיל חילקנו, בין כלים שחובה להטביל מדאורייתא, לבין כלים שחיובם מדרבנן. להבדל ברמת החיוב יש מספר השלכות:

א. האם אפשר לשלוח קטן לטבול כלים? במידה ומדובר בכלי שחייב טבילה מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (יו”ד קכ, יד) על פי דברי תרומת הדשן, שאסור לשלוח קטן להטביל את הכלי. אך במידה ומדובר בכלי שחיובו מדרבנן, מותר לשלוח קטן להטבילו.

ב. מה יהיה הדין, במקום בו יש ספק האם הטבילו את הכלי? כלי ברזל שיש ספק אם הטבילו אותו, יהיה חייב בטבילה, כי ספק דאורייתא לחומרא. לעומת זאת כלי זכוכית לא יצטרכו להטביל במקום ספק, כי ספק דרבנן לקולא, וכך פסקו להלכה הרב אויערבך (מנחת שלמה ח”ב סו, טו) והמנחת יצחק (ח”א סי’ מד):

”ובמקום שיש ספק אם בעלי החרושת שהכלים נעשו שמה המה נכרים… מסתברא דכלי זכוכית דלא מחייב לאטבולינהו (= להטבילם) אלא מדרבנן, הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא עיין שם.”

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח”ג סי’ ד) לעומת זאת נקט, שיש לטבול בלא ברכה כלי זכוכית שיש ספק עם הטבילו אותו, מכיוון שאפשר בקלות לברר אם הכלי טעון טבילה, ומשום שידוע לו שיתעצלו ולא יבדקו, הוא גזר שהכלי צריך טבילה (ויש בדבריו חידוש גדול). החזו”א (יו”ד סי’ לז) גם פסק שצריך להטביל כלי זכוכית, משום מספר טעמים.

  1. כלי סעודה

דין מיוחד יש בהלכות טבילת כלים, לא טובלים את הכלים משום שיש בהם לכלוך או דברים טמאים, אלא עצם המעבר מרשותו של הגוי לרשותו של הישראל מצריך טבילה. לכאורה לפי הסבר זה, גם אדם שקונה מכונית מגוי צריך להטביל אותה, שהרי זה לא קשור למה שנבלע בכלי! הגמרא עמדה על שאלה זו ודחתה אותה:

”אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה (= אפילו כלים חדשים מגוי צריך לטבול, שהרי אפילו כלים שליבנו אותם באש צריכים טבילה). מתקיף לה רב ששת: אי הכי, אפי’ זוזא דסרבלא נמי (= אם ככה אפילו בגד צריך טבילה)! אמר ליה: כלי סעודה אמורים בפרשה.”

כלומר רק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו חייבים בטבילה, ולא כל כלי שנקנה מגוי צריך טבילה, משום כך אדם שקונה מכונית לא יצטרך לטבול אותה, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו”ד קכ, ד):

”טריפיד”ש ששופתים עליהם קדירות (ברזלים מעל האש, שעליהם מניחים את הסיר), אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא”ש (קדרות), טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו.”

יש עוד הרבה פרטי דינים בשאלה איזה כלי מוגדר ככלי סעודה, ואין כאן מקום להאריך, בכל אופן זה מוביל אותנו לדין הבא בו דן הבית יוסף, אודות השימוש בכלי סחורה שלא נטבלו.

כלי סחורה

הבית יוסף (קכ, ח) כתב בשם רבו המהר”י בי רב, שמוכר יהודי שקנה כלים מגוי בשביל למכור אותם, לא צריך להטביל אותם:

”והיה נראה לומר, שישראל שקנה כלי מגוי לסחורה, אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו דכיון דלא נתחייב ביד הראשון שהרי לא היה עומד אלא לסחורה ודמי להא דהגהות אשירי בלקחו לחתוך ולא לצרכי סעודה.”

א. מתוך כך יש מהאחרונים שהבינו, שכלים שנמצאים במסעדה אין צורך להטביל אותן, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר, ולא לשימוש אישי. כך פסקו ר’ שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הל’ הכשר כלים סי’ כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. וזה לשון הדרכי תשובה (יו”ד קכ, ע), שהסביר את מנהגם של סוחרי מקומו, לא להטביל את הכלים שלהם:

”ייתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים, ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה…”

ב. אמנם יש לתמוה על היתר זה, שהרי הבית יוסף דיבר ביהודי שקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא שהוא משתמש בהם להאכיל אנשים[2]. אכן הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי’ סח) נקט שכלים במסעדה לא מוגדרים ככלי סעודה, אבל בכל זאת התיר להשתמש בהם ללא טבילה.

הוא טען, שכל מה שאסרו להשתמש בכלי שאול (דהיינו כלים במסעדה) ללא טבילה, זה רק בגלל שיש אפשרות לסועד לטבול את הכלי, אבל במקום שאין לסועד אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. במסעדה או בבית מלון, בדרך כלל אי אפשר לקחת את הכלי ולהטביל אותו, ומשום כך יהיה מותר להשתמש גם ללא טבילה (וע”ע בבית יוסף או”ח סי’ יג)[3].

יש שאסרו להשתמש במסעדה בכלי לא טבול, וביניהם החזו”א (ספר הכשרות פ”ד, ז), הלבושי מרדכי (יד, פג) והרב וואזנר (מבית לוי עמ’ מח). כך אמר לי גם הרב שמואל אליהו, בשם אביו, הרב מרדכי אליהו. לכן לפי שיטתם אדם המתארח בבית מלון, אוכל במסעדה, נמצא בחתונה וכדומה, צריך לבדוק לפני שהוא אוכל שהכלים טבולים, ואם הם לא, אסור לו לאכול בהם.

הרב משה פיינשטיין (אג”מ יו”ד ג, כב) חילק בין אוכל שחייבים את הכלי בשביל לאכול את המאכל (למשל מרק, שבלי הקערה הוא יישפך), שבאכילת אוכל כזה, אסור להשתמש בכלי לא טבול. לבין אוכל, שאפשר לאוכלו גם ללא הכלי (למשל עוף).

אכילה בכלי פרטי לא טבול

מה יהיה הדין, כאשר אדם בא לחברו הביתה, והכלים של חברו לא טבולים, האם גם במצב כזה יהיה מותר לו לאכול בכלי?      ברור שכל הפוסקים שהבאנו לעיל שאוסרים לאכול במסעדה בכלי לא טבול, אוסרים לאכול גם בבית פרטי של אדם שלא טבל את כליו. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול, לא התירו לאכול בכלי לא טבול בביתו של אדם[4].

מה טעם הדבר? כפי שראינו לעיל הסיבה שהתירו לאכול במסעדה היא, משום שהכלים שם מוגדרים ככלי סחורה, בבית פרטי לעומת זאת, לא שייך לומר שהכלים מוגדרים ככלי סחורה. כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף שלעיל התיר, וכאן אסר                         (יחווה דעת ד, מד):

”המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה (וכן מבואר בחידושי החתם סופר ליורה דעה סוף סימן ק”כ).”

אמנם יש מעט פוסקים שמתירים. לעיל הבאנו את סברתו של הגרש”ז אויערבך, שכאשר אדם אוכל במקום ואין לו אפשרות לטבול את הכלי, מותר לו לאכול בכלי לא טבול. סברא זו נכונה גם באכילה בבית פרטי של אדם בכלי לא טבול, ומשום כך הוא פוסק להקל (אם כי לכתחילה צריך להיזהר ולא להגיע למצב כזה). הרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ח”א, יט) גם פסק להקל בשעת הדחק, ולסמוך על השיטות הסוברות, שאורח לא חייב להטביל את הכלים שהוא אוכל בהם, והחובה מוטלת על בעל הכלי.

נסיים בדברי הרמב”ם: ”טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו”ם ואח”כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה.. ורמז לה כול דבר אשר יבוא באש תעברו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו”ם”.

[1] יש שכתבו שמדובר באיסור דאורייתא (שאגת אריה סי’ נו) ויש שסברו שמדובר באיסור דרבנן (ישועות יעקב סימן קכ, א ועוד פוסקים).

[2] ויש עוד להקשות על היתר זה, עיין בש”ך (יו”ד קכ, טז), ט”ז (ס”ק י) ובבן איש חי (מטות שנה ב’, טז) שסברו, שגם כלי כזה צריך להטביל.

[3] סברתו בנויה על כך, שיש איסור עשה לאכול בכלי לא טבול, ולא על כך שטבילת כלים משמשת כמתיר, ואין כאן מקום להאריך.

[4] יש לציין שהרב אליעזר מלמד הביא בשם הרב מרדכי אליהו, שמותר לשתות תה בכלי זכוכית לא טבול אצל אדם שלא שומר כשרות (למרות שלעיל הוא אוסר לאכול בכלי סחורה). גם פה, היתר זה הוא רק בשעת הדחק, ורק בכלי זכוכית, שחיוב טבילתם מדרבנן.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

ג'ירפה
הרב יגאל גרוס

האם מותר לאכול ג’ירפה

פתיחה בפרשת נח, מצווה נח על ידי הקב”ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה כדי שיוכלו לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. מהבהמות, העופות והחיות הטהורות הכניס

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.