שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מאמרים אחרונים

הספר החדש ביותר באתר כרגע

השתמשות בטלית של אדם ללא רשותו

בפרשת ‘שלח לך’ מובאת פרשת ציצית, בה ישראל מצווים במידה ויש להם בגד של ארבע כנפות, לשים עליהם פתילים. נחלקו הראשונים (מובאים בבית יוסף או”ח סי’ יג), איזה האיסור יש ללכת בבגד ללא ציצית:

א. ר’ שלמה מדרוייש סבר שיש לאו ללכת עם ד’ כנפות ללא ציצית, אסור ללכת עם ד’ כנפות ללא ציצית. ב. המרדכי חלק על דבריו וסבר, שאין איסור ללכת עם ד’ כנפות ללא ציצית, אלא שבמידה ואדם לובש ד’ כנפות, הוא חייב לשים ציצית. במילים אחרות, אדם שלובש ד’ כנפות ללא ציצית לא עובר על לאו, אלא מבטל מצוות עשה של שימת ציצית בד’ כנפות, ובלשונו:

”ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית… אלא מצות עשה להטיל בו ציצית”.

נפקא מינה בין השיטות תהיה בפסיקת הבית יוסף והרמ”א (שם, ג). הם פסקו, שבמידה ואדם גילה בשבת שנפסקה לו הציצית בבית כנסת, הוא בכל זאת יכול ללבוש אותה ללא ברכה למרות שהוא לובש ד’ כנפות בלי ציצית, משום כבוד הבריות – שלא יתבייש לשבת בין כולם בלי ציצית.

א. לדעת ר’ שלמה מדרוייש, פסק הרמ”א לא ברור, שהרי לפי שיטתו יש לאו דאורייתא ללבוש ד’ כנפות שאין בהם ציצית, וכבוד הבריות לא דוחה לאו דאורייתא ועליו לפשוט את הציצית למרות הבושה שדבר זה יגרו לו.

ב. לעומת זאת לדעת המרדכי הדברים ברורים. מכיוון שלשיטתו יש מצוות עשה לשים ציצית בבגד ולא לאו, כאשר אדם אנוס ולא יכול לקיים את המצווה, אז הוא פטור ממנה, בדיוק כמו שאדם שלא יכול ליטול לולב לא עובר על איסור, כי הוא אנוס. כאשר אי אפשר לשים ציצית בד’ כנפות (שהרי אסור לתקן בשבת) הוא נחשב אנוס, ולכן הוא לא עובר על שום איסור ומותר לו להישאר עם הציצית. ביום רגיל לעומת זאת הוא יכול לתקן את הטלית, לכן הוא לא נחשב אנוס, והוא מבטל עשה במידה והוא יושב ללא ציצית.

בעקבות העיסוק בפרשת ציצית בתורה, נעסוק בשני מקרים. הראשון, האם מותר להשתמש בעט של אדם ללא רשותו. מקרה שני ‘הרוכב’ על גבי המקרה הראשון, מה יהיה הדין במקרה דומה, אבל כאשר מדובר בחפץ של מצווה, כמו טלית, תפילין או ספר קודש.

ייאוש שלא מדעת

הגמרא במסכת בבא מציעא (כא ע”ב) מביאה מחלוקת בין אביי לרבא, האם ‘ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש’. כלומר, במידה ומוצאים אבידה עם סימן, צריך כמובן להכריז עליה. אמנם, גם כאשר מוצאים אבידה ללא סימן, עדיין אסור למוצא לקחת את האבידה לרשותו עד שתהא ידיעה ברורה, שבעלי החפץ התייאשו מאבדתם.

נחלקו אביי ורבא מה יהיה הדין, כאשר אנו יודעים בוודאות, שבעלי החפץ בוודאי יתייאשו בעתיד מהחפץ (כי מדובר בחפץ פשוט ללא סימן), אך הם עוד לא התייאשו ברגע זה. לדעת אביי, אסור לקחת את החפץ עד שהבעלים יתייאשו ממש. לדעת רבא לעומת זאת, מותר לקחת את החפץ מיד אפילו שהבעלים עוד לא התייאשו, מכיוון שידוע לנו שהם יתייאשו בוודאות בעתיד.

בלי להיכנס לטעמי השיטות, הגמרא מקשה עשר קושיות כדי להגיע להכרעה, ולמסקנה למרות שבדרך כלל כאשר אביי ורבא נחלקים הלכה כרבא, כאן באופן חריג פוסקת הגמרא כאביי (‘הלכה כאביי ביע”ל קג”ם’), וכך פוסק השולחן ערוך (חו”מ רסב, ג):

”אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן, אבל אם אין בו שום סימן אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל. ואם לאו, צריך להחזיר אף על פי שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש.”

  1. השתמשות בחפץ ללא רשות

במהלך אחת מהקושיות, מביאה הגמרא (כב ע”א) סיפור על אמימר, רב אשי ורב זוטרא שביקרו בבוסתן של מרי בר איסק. האריס שעבד בשדה של מרי בר איסק, הביא להם לאכול מפירות הבוסתן, אמימר ורב אשי אכלו מהפירות, מר זוטרא לעומת זאת לא אכל.

  1. שיטת התוספות

מקשים התוספות במקום (ד”ה מר זוטרא), מדוע מר זוטרא לא אכל?! הרי יש גמרא מפורשת בבבא קמא (קיט, וכן בשו”ע חו”מ שנח, ד), שמותר לאריס לקחת לעצמו מפירות השדה שהוא עובד בה, ובלבד שהוא יודיע לבסוף לבעל הבית שהוא לקח, כדי שהוא ינכה לו משכרו! מתרצים התוספות, שבאמת מר זוטרא יכל לסמוך על הגמרא בבא קמא ולאכול מהפירות, אלא שהוא חשש שהאריס לא יודיע בסוף לבעל הבית שהוא לקח מפירותיו, ואכילת הפירות תהיה בגזל.

התוספות מוסיפים דבר נוסף. לא ייתכן שרב אשי שאכל מהפירות, אכל משום שהוא סמך על כך שבעל הבית יסכים כאשר הוא ישמע שהם אכלו מהפירות. הסיבה לכך היא, שרב אשי ידע שנפסקה הלכה כאביי, שאסור לקחת חפץ גם אם בוודאי לבסוף הבעלים יתייאשו, ומכיוון שלפני שהם אכלו מהפירות, בעל הבית עוד לא נתן להם אישור לאכול, אז גם אם לאחר מעשה הוא יאשר את אכילתם זה לא יעזור, בדיוק כמו שמוצאים אבידה אי אפשר לקחת אותה עכשיו, ולסמוך על כך שבהמשך הבעלים יוותרו עליה.

עולה מדברי התוספות, שהם משווים בין מקרה שבו אדם מוצא אבידה לפני שהבעלים התייאשו, למצב שבו אדם משתמש בחפץ של חברו ללא רשות, על אף שהבעלים יסכימו אחר כך. כדברי התוספות פסקו להלכה גם המרדכי (אות תכה), ההגהות אשרי (סי’ ג’), קצות החושן (רט ס”ק ה) ובלשונו של שולחן ערוך הרב (חושן משפט מציאה ופקדון סעיף ד):

”ואפילו ברור לו, שכשייוודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך, הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשייוודע לו שנהנה זה מפירותיו. מכל מקום, כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה.”

  1. שיטת הש”ך

הש”ך (חו”מ שנח, א) חלק על דברי התוספות וסבר, שמותר להשתמש בחפץ של חברו במידה והמשתמש יודע, שחברו יאשר את השימוש למפרע כאשר הוא יידע שהשתמשו לו בחפץ.

בטעם הדבר כתב הש”ך, שיש לחלק בין אבידה שאין לה סימן, לבין נטילת חפץ מחבר. כאשר מדובר באבידה ללא סימן, בעלי האבידה לא רוצים לאבד את החפץ שלהם ובעל כורחם הם מתייאשים ממנו, לכן אסור לקחת את החפץ לפני שהבעלים התייאשו. לעומת זאת כאשר אדם משתמש בחפץ של חברו, בעצם כבר בשעת ההשתמשות, בעלי החפץ היו שמחים בהשתמשות,          אלא שהם כרגע עוד לא ידעו שמשתמשים בו (כך הבין הנודע ביהודה תנינא סי’ עז, עיין עוד בשו”ת עונג יום טוב סי’ קיא).

עולה שלדעת הש”ך מותר להשתמש בחפץ של חברו ללא רשות במידה והוא יודע שכאשר חברו יידע מכך הוא ישמח. הקדימו את הש”ך המאירי (ד”ה גלוי) והשיטה (ד”ה אמימר), וכך הבין גם הנודע ביהודה (שם) בשיטת הרמב”ם (אישות ה, ח) והשולחן ערוך (כח, יז).

צמצום שיטת התוספות

כפי שאמרנו לעיל התוספות ובעקבותיהם שולחן ערוך הרב, אוסרים להשתמש בחפץ של אדם ללא רשותו. אומנם שולחן ערוך הרב (שם, ס”ק ה) מסייג את שיטתו וכותב, שבמקרה שאדם לוקח מחברו חפץ, והוא אפילו לא יצטרך לעדכן אותו לאחר מעשה שהוא לקח (כי לא מקפידים בשימוש), במצב כזה גם הוא מודה שמותר להשתמש, וכך עולה גם מהנתיבות (רסז) והפתחי חושן (גניבה ז, ב):

”דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה, אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול, אף על פי שרובן אין מקפידים מפני שהוא חשש רחוק, אין הולכין אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ.”

לדוגמא, במידה ומגיע אורח הביתה הילד יכבד אותו בכוס מים ולא יצטרך לעדכן את אביו שהוא נתן לאורח כוס מים, כי מדובר בדבר כל כך קטן ופשוט, שאפילו אין צורך להודיע למרות שבעצם המים הם רכוש של אביו. אומנם יש לציין, שלדעת הירושלמי, מידת חסידות להימנע גם מזה (קיצור שו”ע סי’ קפב ע”פ הירושלמי).

עוד סיוג בשיטת שו”ע הרב. בהלכות שאילה (סעיף ה’) הוא כותב, שבחפץ שאין בו כלל כיליון (למשל סרגל) מותר להשתמש גם בלי לבקש רשות, אלא אם כן דרך בני אדם להקפיד על כך. במקום שהחפץ אפילו עלול להתכלות או להיפגע (למשל השתמשות ב’מחק’), זה יהיה תלוי במחלוקת הש”ך והתוספות כפי שראינו לעיל.

  1. השתמשות בחפץ מצווה ללא רשות

בעניין השתמשות בחפצי מצווה של אדם אחר, יש דין מיוחד ומותר להשתמש גם בלי לבקש את רשותו לכולי עלמא. מה טעם הדבר? בחפץ של מצווה אנו תולים שנוח לבעלים שישתמשו בחפץ שלהם לצורך מצווה, גם אם לא מכירים את בעלי החפץ ולא יודעים בפירוש שהם מסכימים, ולכן אפשר להשתמש (עיין הערה[1]).

אומנם הגמרא בבבא מציעא (כט ע”ב) אומרת, שאסור לאדם להשאיל ספר תורה שהוא קיבל מחברו בהשאלה, אבל כתב הריטב”א במקום (כט ע”ב ד”ה סד”א) שדין זה נוהג רק בספרים, שיש חשש שיתקלקלו במהלך השימוש, אבל בטלית או תפילין שלא יתקלקלו מותר להשתמש אפילו בלי להודיע אחר כך לבעלים, וכך כתבו להלכה הנימוקי יוסף (ב”ב מד ע”א בדה”ר ד”ה אמר), המרדכי (מנחות אות תתקנ) והרא”ש (חולין, ח, כו), וכך פסקו השולחן ערוך והרמ”א (אורח חיים יד, ד) להלכה:

”מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. הג”ה (= רמ”א): והוא הדין בתפילין (נ”י), אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן (= שחוששים) שמא יקרע אותם בלימודו (נ”י הלכות קטנות).”

אומנם השו”ע והרמ”א כתבו שבטלית מותר להשתמש ובספרים אסור, אך כיום נראה שהדין הפוך, בספרים לרוב אין לאנשים בעיה שישתמשו, בעוד שבטלית אנשים בדרך כלל מקפידים, כפי שכתב ערוך השולחן (או”ח יד, יא), והחכם עיניו בראשו לבחון כל מקרה, האם מותר להשתמש בחפץ, והאם הבעלים יקפידו שמשתמשים בחפציהם.

חשוב לציין את דברי המג”א והמשנה ברורה שפסקו, שמותר להשתמש בחפץ מצווה רק באקראי, בשימוש באופן קבוע בדרך כלל בני אדם מקפידים. כמו כן, צריך להשתמש רק במקום שבו החפץ נמצא, ולאחר השימוש להחזירו כמו שהוא היה בהתחלה.

טעם היתר השימוש בחפץ מצווה

טעם הדבר שמותר להשתמש בחפץ של אדם ללא רשותו הוא, שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו. אומנם הסבר זה צריך עיון גדול. לעיל ראינו, שהש”ך מתיר להשתמש בחפץ של חברו, משום שכאשר חברו יידע שהוא השתמש בחפץ שלו הוא ישמח בכך. אותו טעם בדיוק נותנים הפוסקים לכך, שאפשר להשתמש בחפץ של חברו לצורך מצווה, שאילו חברו היה יודע שהשתמשו בחפץ שלו לצורך מצווה, הוא היה שמח. אז מדוע על הש”ך חלקו רבים, בעוד שבהשתמשות לצורך מצווה יש הסכמה בפוסקים שמותר?!

נאמרו באחרונים לפחות שתי אפשרויות להסביר את החילוק בין המקרים:

  1. בקצות החושן (רסב, א) כתב לתרץ, שיש דין מיוחד במצווה שמותר להשתמש בחפץ. הבעיה שהוא לא פירש מה הדין המיוחד שמתיר להשתמש בחפץ של מצווה. נראה שיש לומר בשיטתו, שכאשר משתמשים בחפץ של מצווה, אנו מניחים שבעלי החפץ מסכימים באופן גמור ואין להם שום הקפדה שישתמשו בו, וכפי שראינו גם שולחן ערוך הרב יודה שבכהאי גוונא מותר להשתמש.
  2. החזון איש (מעשרות ז, יד) וכן ר’ שמואל רוזובסקי (ב”מ כב ע”א סי’ טו) תירצו, שמותר להשתמש בחפץ של מצווה, מכיוון שבעל החפץ מקבל זכויות כאשר משתמשים בחפץ שלו לצורך מצווה (‘זכין’), מה שאין כן כאשר משתמשים בסתם חפץ. לכן בעוד שבחפץ רגיל כאשר משתמשים בו גורעים ממנו ובעל הבית נפגע, בחפץ של מצווה בעל הבית רק מרוויח, ולכן לכולי עלמא יהיה מותר.

[1] צריך להדגיש שמדובר בחפצים שלאנשים אין בעיה שישתמשו בהם (אג”מ ה, כ). כמו כן, במידה והבעלים נמצאים בסביבה, יש לבקש רשות.

כמה שימושי היה הפוסט?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע / 5. ספירת קולות:

אנו מצטערים שהפוסט הזה לא היה שימושי עבורך!

תנו לנו לשפר את הפוסט הזה!

נהנית מהמאמר? כתוב פידבק למחבר! וכך תוכל גם לקדם אותנו בגוגל

כתיבת תגובה

מאמרים דומים

ג'ירפה
הרב יגאל גרוס

האם מותר לאכול ג’ירפה

פתיחה בפרשת נח, מצווה נח על ידי הקב”ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה כדי שיוכלו לפרות ולרבות מחדש אחרי המבול. מהבהמות, העופות והחיות הטהורות הכניס

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

מחבר ספרים?

תוכל להצטרף עכשיו!

תוכל לצרף את הספר שלך מיידית לאתר, בפאנל החדש שלנו.